ג’בארה-ארתאח, יום ד’ 14.12.05, צהרייםתמי פ’, חגית א’ (מדווחת) ג’בארה11:30 – המחסום שקט ושומם. אין תנועה בכלל. המקום הזה שהיה שוקק חיים, משותק.11:45 – שער הילדים. שני אנשים מחכים שיפתחו את השער כדי לעבור לשטחים החקלאיים שלהם. הגדר מפרידה את הכפר מאדמותיו. בכביש למטה תנועה מעטה.ב-12 פותחים את השער. הממתינים קמים ממקומם ומחכים בהכנעה קצת לפני השער עד שקוראים להם לבדיקה. אוטובוס הילדים עובר. במורד כביש המערכת שנמתח לאורך, בערך במחצית הדרך בין השער לבין הכפר שממול יש שני בתים בודדים. דייריהם חיים במין אי בודד על הכביש. אנשי המשפחה והרכבים שלהם מוכרים לחיילים, ורק להם מותר לעבור. הם מנותקים למעשה מכל קהילה או ישוב. אחד מדיירי הבתים מגיע עם טנדר שאינו שלו שעל גגו מטען כבד. הוא מסביר לחיילים שאינו יכול להעביר את המטען ברכב שלו. מפקד המחסום לא מרשה לו להעביר את הטנדר. הוא עצמו רשאי לעבור, אבל הרכב הטעון לא. אנחנו מתערבות ומנסות לעזור. מפקד המחסום אומר שרק באישור המת”ק יוכל להעביר את הרכב. אנחנו מתקשרות לק’ במת”ק והוא מאשר. אבל החייל אומר לנו: “איך אני יכול לדעת שזה באמת ק’ מהמת”ק”? הוא דורש שהמת”ק יפנה לחמ”ל והחמ”ל יפנה אליו. השעה 12:30 והמחסום נסגר באחת. רוב הסיכויים שהפרוצדורה הזאת לא תסתיים עד אז. שני בתים מול גדר באי בודד על הכביש.1:00- מסוף המעבר הגדול והמשוכלל ריק לחלוטין. מתקן רפאים. 16 עמדות בידוק משוכללות שוממות, מחשבים, קרוסלות, מסדרון ארוך ותאים. חייל משועמם אומר לנו שמוקדם מאוד בבוקר בין 4:00 ל-5:00 עוברים כמה מאות פועלים ואחר כך המקום שומם לחלוטין עד שעות אחרי הצהריים.ארתאח1:30 – מחסום המטענים מלא וצפוף. עשרות משאיות עומדות בתור ארוך לכיוון המחסום. הנהגים אומרים שהם מחכים ארבע-חמש שעות. הקצב איטי. כל פעם משאית אחת: פריקה, בדיקה, טעינה. פרקה בדיקה טעינה. ב-3:00 יסגרו את המחסום ולא כולם יוכלו לעבור.