ג’בארה-ארתאח, יום ג’, 7.2.06, בוקרמשקיפות: שלומית ס’, מיה מ’, אלינוער ב’ (מדווחת) ג’בארה 6:15-8:00 – למרבה הפליאה מחסום הכניסה לכפר אינו מאויש. הקצין האחראי אומר שהחיילים יבואו עוד מעט. נהג אוטובוס הילדים הראשון מספר שנאלץ להתווכח עם החיילים ביציאה מטול כרם שירשו לו להיכנס לכפר – שנים, ועדיין לא מוסרים לחיילים מידע מסודר ואמין. אנחנו עולות לשער 753 (“הילדים”). הוא פתוח חלקית, והחיילים במצב רוח מרומם, מברכים כל עובר ב”מה שלומך”, “מה שלום האישה והילדים?” זה נשמע טוב, בוודאי יותר טוב מצעקות, אבל הטון המתבדח לא נעים לאוזני. מצב הרוח המרומם, כמסתבר, משום שכעבור דקות אחדות התחלפו המשמרות. בירידה אנחנו פוגשות את שני האוטובוסים האחרים שאוספים את ילדי הכפר.ארתאחאחרי שעה שבע החניון עדיין מלא מכוניות ופועלים יוצאים בהמוניהם. אנחנו שומעות תלונות רבות על שהשער אמנם נפתח בחמש, אבל עיכבו אותם זמן רב. אחרוני הפועלים יוצאים בשבע וחצי. ליד הקרוסלות החד-כיווניות ביציאה מהבניין אנחנו פוגשות פועל שמספר ששכח את המעיל שלו תלוי “על השרשרת” ביציאה מהבידוק. אין דרך להיכנס בחזרה. אנחנו פונות למאבטח שמסתובב בחוץ, ואחר כך אני צועקת “מאבטח! מאבטח!” עד אחד המאבטחים האזרחים מופיע. מתנהלות שיחות אינסופיות, הבחור המודאג מחכה, ולבסוף טוענים השומרים שהמעיל “כבר בחוץ”. המעיל נעלם. הבחור חיכה קרוב לשעה, לחינם. תגובת אחד המאבטחים: “בפעם הבאה שלא ישכח”. לכאורה סיפור טריוויאלי מעוללות המחסום, גם כשמתארים אותו כמעבר גבול לכל דבר. אנחנו יוצאות לבית איבא, הדרך שוממת. גם בכביש התחתון לא רואים הרבה מכוניות. כך עד צומת הפנייה לשבי שומרון (דו”ח נפרד).