גבעת זאב, קלנדיה, יום א’ 19.9.10, אחה”צ
"ועתה, ארורים אתם; ולא-ייכרת מכם עבד, וחוטבי עצים ושואבי-מים – לבית אלוהיי" (יהשוע ט/23 )
מחסום אל-ג'יב – היא גבעון המקראית: 
תושבי הכפר אל-ג'יב היו חקלאים במשך מאות בשנים עד שמדינת ישראל הפקיעה מרשותם את חלק הארי של אדמתם. מתוך 9,000 דונם אדמה חקלאית ופורייה נותרו בחזקתם 1,900.
רבים הפכו למובטלים בעל כרחם החיים מהיד אל הפה ומתפרנסים מעבודות מזדמנות. אותם ששפר גורלם ונמצאו בלתי מסוכנים, הסבו מקצועם: הם הבונים את בתי המתנחלים ב"גבעון החדשה" ו"גבעת זאב", הסוללים את כבישי ההתנחלויות והמותחים את רשתות גדר ההפרדה.
עם שחר עוברים אלפי האנשים אל האדמה שהיתה אדמתם כדי לבנות ולסלול עבור הפולשים שמעבר לגדר.
המציאות הפיחה חיים חדשים בקללת יהושע את תושבי גבעון.
אל המחסום נסענו בדרכי הפלסטינים. בכבישים הפנימיים מלאי המהמורות וחסרי השוליים. חלפנו על פני כופר-עקב, סמירמיס, חצינו את אום-שורייט, המשכנו לאורכו של הקרוי "כביש מרקם חיים" אל מתחת לגשר שעל גבו חולפים נוסעי כביש 443 המתוכנן בקפידה שלא יראו העוברים ממעל את התחתונים הסמויים מין העין.
חלפנו על פני העיירה ביר-נבאלה שמאז סגירתה כמובלעת התגשם בה המשפט: "כיכר העיר ריקה". בדרך המלך החוצה את העיירה, מקצה האופק, מלבדנו לא נראה רכב נוסע, החנויות משני צדדיה מוגפות דרך קבע ולהיכן שנישאות העיניים – הזנחה ועזובה.
לפני המחסום פגשנו קבוצת נהגי מוניות על רכבם שחיכו לשבים מעבודתם. מהם למדנו שרק לפי רשימות שמיות שסופקו לחיילים הכוללות את שמות פועלי ההתנחלויות מותר המעבר. יוצאים מכלל זה הן מספר משפחות פלסטיניות שנשארו לגור בעברה האחר של הגדר והרשימה כוללת גם אותם.
שאלנו אם לנו יתנו החיילים לעבור והתשובה בפי כולם הייתה שלילית ונחרצת:"רק לפי רשימות!".
נהג מונית פנה לנורית והשמיע את השקפת עולמו:"אצלנו כשלזוג נשוי יש ילדים, אם הבעל מת והאישה מתחתנת שוב, הילדים קוראים לו דוד ולא אבא. התפקיד שלו לדאוג להם להכול. ישראל כבשה את הפלסטינים, התפקיד שלה לדאוג ולא להשפיל".
בחור בשנות העשרים תושב הכפר קטנה היה בדרכו לנבי-סמואל. שם, סיפר, בן משפחתו הלך לעולמו ולמשפחה יש אישורים מהמת"ק. הוא לא עבר את המחסום. הושב לאחור חפוי ראש:"פתאום אני מנוע…"
מנוע אחר, גבר בגיל העמידה, נלקח ממנו אישור המעבר (שהוא בפועל אישור עבודה = אישור פרנסה = אישור לחיים הוגנים) באחד הבקרים לפני ארבעה חדשים ללא השב: "שאני מנוע שב"כ אמרו לי". עד לדלת הקפטן הגיע האיש כדי לשאול "למה" ונענה:"אתה תגיד לי למה…"
החייל (כפי שהבטיחו לנו נהגי המוניות) לא אפשר לנו לחצות את המחסום. "אני נוסעת למדינה שלי" טענתי באוזניו – "היא גם שלי אבל אני לא נלחם נגדה…" השיב ולא פתח בפנינו את השער הנעול.
לפני שהיה סיפק בידנו להסתובב ולשוב על עקבותינו, שוטר מג"ב שהיה צפון בעמדה ושכל הזמן שמענו אותו מדווח טלפונית על מעשינו: "הן מצלמות… הן רוצות אינפורמציה… הן והן…", מיהר ופתח בפנינו את השער תוך שהוא מסביר לחייל התמהה:"זה חד פעמי! לא רוצים לקחת סיכון".
מחסום קלנדיה:
למרות (או בשל) מיעוט העוברים במחסום השתעשעו החיילים ותיזזו את הממתינים שנאלצו לדלג בין המסלולים. לאחר המתנה קצרה, כשהגענו מול הקרוסלות המובילות אל עמדת הבידוק, ננעלו אלו בפנינו. מיהרנו למסלול השכן. "פה רק תעודות ירוקות" אמרו הממתינים. המסלול הסמוך, זה שכבר חיכינו בו שב ונפתח ושבנו להמתין בזנבו של תור.
במחסום הרכבים מלבד חיילי יחידת המעברים שבדקו את הנכנסים מפלסטין לשטחי ירושלים רבתי, המאבטחים האזרחיים שלופי רובים היו גם מספר שוטרי המשטרה הכחולה, שעצרו וקנסו נוסעים בלתי חגורים:"הילדה בת עשרה ימים?- רוצה שהיא לא תגיע לחודש בלי החגורות?" שמענו שוטר מטיף מוסר לאם צעירה.
רוכב קטנוע התקומם לשווא על קנס בסך 100 ₪ שהוטל עליו. לדבריו מאבטח העיד באזני שוטר כי הוא נסע מבלי להדליק אורות. לאחר ששככה הסערה שעורר בנסותו לשכנע את השוטר בצדקתו, פנה אלינו:"נסעתי עם אורות. אני נשבע שנסעתי עם אורות. הוא (המאבטח) שיקר שלא. כל היום עבדתי. משש בבקר עד עכשיו. והמאה שקל שהרווחתי – הכול הלך!".
מחסום קלנדיה (עטרות) (ירושלים)
צפה בכל הדיווחים למקום זה-
בסרט: "סיפורו של מחסום"
נטע עפרוני חברת "מחסום ווטש" צלמה במשך שבע שנים 2002-2009 איך הופך מחסום קטן לאחד המחסומים הגדולים והקשים למעבר לכל אלה שירושלים המזרחית היא מרכז חייהם.מחסום קלנדיה / מעבר עטרות (ירושלים)
המחסום נמצא שלושה ק"מ מדרום לרמאללה, מעבר לקו הירוק, בלב אזור של אוכלוסייה פלסטינית. המחסום השתלב ב"עוטף ירושלים", והוא חלק מחומת ההפרדה, אשר חוצצת בין השכונות הצפוניות שסופחו לירושלים ב-1967 (כפר עקב, סמירמיס וקלנדיה, והכפרים א רם וביר נבאלא, אף הם מצפון לירושלים) לבין העיר ירושלים גופא. לחלק לא מבוטל מתושבי כפר עקב, סמירמיס וקלנדיה יש תעודות זהות ירושלמיות.המחסום הזה כמו רבים אחרי מבתר את החיים כאן: חיים נורמלים וחיים בדיכוי תחת עין בוחנת כל הזמן.
מתחילת 2006 פועל במחסום טרמינל המנוהל על ידי מג"ב, משטרת ישראל וחברות אזרחיות. נכון למאי 2007 אין בודקים הולכי רגל העוברים לכיוון צפון. העוברים לכיוון דרום חייבים לשאת תעודות זהות ירושלמיות, ובעלי תעודת זהות של הרשות הפלסטינית לא יעברו ללא אישור מעבר מיוחד. מתבצע בו מעבר גב אל גב של חולים מהגדה לעזה ולירושלים, ויש בו נציגות של מת"ק עוטף ירושלים.
המעבר במחסום לכיוון ישראל היה עד לאחרונה (2019) קשה ביותר. קצב הבידוק לא התאים למספר הגדול של העוברים במחסום מדי יום. התורים הקורסים, הדוחק הפיסי הקשה, המעבר ההומניטרי שתפקד לעתים קרובות בצורה לא הומניטרית, כל אלה הביא את השרד הביטחון לנסות לשפר את תנאי המעבר על ידי בנייה חדשה.
בפברואר 2019 נחנך המתקן החדש של המחסום. הסורגים וגדרות התיל הוחלפו בשרוולים עשויים קירות של לוחות מתכת מחוררים. הבידוק כעת מבוצע בעמדות מרובות לזיהוי פנים והעברת כרטיס אלקטרוני לאישור המעבר. קצב המעבר השתפר והצפיפות בו בדרך כלל ירדה, אך חוסר כוח אדם ותקלות גורמות לתקופות של לחץ. עבודות הפיתוח וסלילת הכבישים טרם הושלמו, תנועת המכוניות והולכי הרגל מסוכנת, וזוהמה רבה בכל סביבת המחסום.
ב-2020 נבנה גשר ענק להולכי רגל מעל מעבר כלי הרכב שבו מגבלות ניידות קשות (מדרגות תלולות, מסלול ארוך ומפותל). הגישה הרגלית מן התחבורה הציבורית למחסום מכיוון צפון (כיוון רמאללה) אינה ברורה, וקרו מקרים של בני אדם, בעיקר בעלי מוגבלויות, שבטעות הגיעו אל מעבר כלי הרכב ונורו בידי החיילים במחסום.
בקיץ 2021 החלו עבודות לכביש כניסה חדש ומשוקע מקלנדיה שיוביל ישירות לכביש 443 לירושלים ולתל אביב. בד בבד נהרסו מסלולי שדה התעופה הישן עטרות והוכנו תשתיות למסוף אוטובוסים גדול.
(מעודכן לאוקטובר 2021)
https://www.youtube.com/watch?v=kNwIdXd0DLI
Tamar FleishmanJun-8-2025קלנדיה: ריקנות במרחב הציבורי
-
