ג’ובארה-ארתאח, יום א’, 31.10.04, בוקר משקיפות: דפנה א’, אורנה פ’, נעמי ק’, אסתי צ’ (מדווחת)אורחת: דגנית י’ 7:30 נכנסנו לג’ובארה. החייל בעמדה אומר לנו שיש הוראה [טלפונית] מהמג”ד,סגן אלוף ערן ו’, האוסרת על חניה במקום ה”קבוע” שלנו, ליד בית הקפה. רק למעלה בחניון שמעל המחסום. רחוק. לא הסכמנו. קראו למשטרה, הסברנו שאין שום סיבה מדוע לא. גם השוטר הסכים שמבחינת המשטרה אנחנו לא מפרות שום חוק, אך שאל למה שבעצם לא נציית לחיילים? האוטו חנה .בשטח היו אין ספור בעיות: שני מעוכבים ממתינים זמן רב לבדיקת התעודות. הרבה ילדים המנסים להיכנס לכפר כדי לעזור בעבודת המסיק, נרדפים ונתפסים שוב ושוב בידי החיילים. המשמרת הזו, כולל נציג המת”ק, היתה חסרת סבלנות, יהירה, עייפה! [תתחלף בעוד כשעה] נתנה הוראות שגויות רק כדי ל”היפטר” מהנודניק העומד מולה. החמור מכול ,נציג המת”ק, זה שצריך לתאם ולקשר ובמילים אחרות לעזור בקשר עם האוכלוסייה המבקשת למצוא את דרכה בסבך הקושי וההתנהלות במחסום עמד מולה נפוח ונרגז, שחצן וחסר סבלנות! מדי פעם גם הראה את כישוריו ברדיפה אחרי ילד ושב אל העמדה כדי להחליף קצת חוויות והסתודדויות. התלוננו אצל קמיל, ראש המת”ק.בחור מימה, בן 30, לכל משפחתו תעודות ישראליות פרט לו ולאביו. ידיו כבולות, הוא גר בתחומי ישראל אך התעודה שלו פלסטינית. הוא אינו יכול לנוע בחופשיות. הוא זקוק לאין ספור אישורים מיוחדים ומגוונים. נמאס לו. הוא בן 30 וקצה נפשו! כעת הוא בג’ובארה, מנסה לחזור לביתו בישראל, אך החיילים מסרבים. “לך תעבור דרך ארתאח!” זו הוראה ריקה מתוכן. החיילים יודעים שגם שם לא יתנו לו לעבור. הוא פנה לעזרתנו. סיפר שעתר לבג”צ נגד משרד הפנים, מראה לנו מסמך – החלטת בית המשפט העליון בראשות השופטת פרוקצ’יה, צו ביניים המורה לו להימנע מלצאת מגבולות הארץ. הוא סוחר, אין לו שום דרך להתפרנס, רק בגדה! אחיו מנסים לעזור לו בכל דרך ואפילו הוציאו אותו פעם בערבות בסכום 30,000 ₪ כי שהה בשטחים ללא אישור. מצב בלתי אפשרי עבורו. החיילים במחסום הקשיחו עמדה ולא אפשרו לו בשום אופן להצטרף אל אחיו, בעל התעודה הכחולה, שבא לאסוף אותו במכוניתו, אל ישראל, בחזרה אל ביתו ומשפחתו. האח ביקש את עזרת השוטר שהיה במקום וזה השיב לו שהוא ממשטרת אריאל ושיזמין משטרה ממשטרת טייבה. “אני, פה באתי לנוח, לא לעבוד, אל תפריע לי!” ציטט לי האח את דברי השוטר. אז מי מחליט ? שאל האח. “רק החיילים!” ענה השוטר. כמו שהאח מסכם: “כל מחסום והחוק שלו!” שום טלפון ושום בקשה לא צלחה את קשיחות המערכת. הם הודו לנו על המאמץ ונסעו. ב-9:20 הוא מתקשר לספר שעבר בלי שום בעיות דרך מחסום ריחן.הוראה חדשה במחסום: כל האישורים אשר ניתנו לפני ה-18 באוקטובר אינם תקפים עוד ובעליהם אינם יכולים לעבור דרך ג’ובארה. כולם נשלחים לארתאח. אלה שהיו שם דיווחו שלא נותנים שם לעבור, והחיילים שולחים לשם את האנשים לחינם. נעמי נסעה לארתאח לברר אם צודקים החיילים שאומרים שבארתאח עוברים וצלצלה לדווח שזה לא נכון. גם שם אין מעבר, ללא קשר לתקפותו של ההיתר. אם הונפק לפני ה-18 באוקטובר – לא עובר! דיווחנו לקמיל, ראש המת”ק, והוא נזף בחיילים.בצד המזרחי של המחסום הרבה מוניות, וכך גם בצד הצפוני. במחסום התנועה ערה. תנועה “תקועה”, שולחים רבים לחזור על עקבותיהם. 8:45 – מגיעה משמרת חדשה. החיילים הנמרצים מפנים באחת את כל בעלי העגלות שהמתינו בצד. הם נשלחים חזרה לכיוון טול כרם. מראה קורע לב של אדם מבוגר עם שקית ניילון גדולה ובתוכה גרביים למכירה, המאבד את דרכו במבוך האספלט. לפתע הוא פורץ בבכי ומספר שהוא סב לילדים, שאין להם מה לאכול, שהוא לא יודע את נפשו ושכבר נמאס לו , שכל כך קשה ואכזרי המצב. 9:00 – אנחנו עוזבות.