1. מחסום ראס-עטייה מתנהל בהתאכזרות לאוכלוסיה. מהמת"ק מוסרים שהבעייה תיפתר מחר בשעה

    14.00 כשהחיילים יעזבו ואחרים יבואו. (זה הפיתרון היחיד…).

2. מחסום ענבתא עדיין ריק לחלוטין.

3. נסענו בדרכים חדשות לנו ורכשנו ידידים חדשים. מעניין ומהנה.

מחסום ראס-עטייה.

מהבוקר היינו בקשר טלפוני עם ראש הכפר ראס-אטירה, שביקש את עזרתנו.

שמענו מהישאם (ראש הכפר) את הדברים הבאים:

בבוקר הגיע למחסום איש זקן עם נכדתו, והחייל דחף אותו. בנו של הזקן שהיה על טרקטור, צעק על החייל על שדחף את אביו. החייל שלף אותו מהטרקטור ואזק אותו. התערבותו של הישאם רק הכעיסה את החייל עוד יותר. הישאם פנה למת"ק, לצלב האדום, ולבסוף הגיעה גם המשטרה.  כולם היו בדעה שעל המפקד לשחרר את  הכבול לביתו.

אבל המפקד טען שהשליטה על כל הקורה במחסום היא שלו ובאחריותו הבלעדית. והוא מחליט להשאירו אזוק.  פנייתנו למח"ט אף היא לא עזרה, כי הידיעה שהוא קיבל מהחיילים הייתה שהפלסטיני התנפל על החייל. ואם כך – יש לטפל בו כראוי.

השוטרים כשהגיעו פקדו על המפקד לשחררו לאלתר, ונסעו לדרכם. המפקד לא נעתר ולא שחרר.

לבסוף באו שוטרים מהרשות הפלסטינית ולקחו אותו לחקירה ושחררו אותו.

הישאם ליווה אותו בכל הדרך, ולבסוף לקח אותו לביתו. הבחור נאזק בבוקר השכם ושוחרר אחרי הצהריים.

אנו ציפייה למחר ב 2.00  לקבוצת החיילים החדשה שתחליף את זו הממררת את חיי האוכלוסיה כמה שבועות. מהמת"ק אמרו שהם ידריכו אותם והמצב ישתפר. נקווה.

14.15 היגענו למחסום ראס-עטייה באיחור בגלל עיתונאי שנלווה אלינו ואיחר לפגישה איתנו.

רצינו לראות את הילדים החוזרים מבית הספר בין 1 ל 2 ואיחרנו.

בכל זאת פגשנו ילד בן 12 עם דודו. הם סיפרו שכל ילד מעל גיל 12 – יש לו תסריך שרק איתו הוא יכול ללכת לבית הספר ולחזור הביתה.  הראו לנו את התסריך.

ילדים מתחת לגיל 12 פטורים מכל זה. עוברים ללא בדיקה.

ניגשנו לחיילים שישבו מתחת לסככה שלהם, וראינו שם 4 פלסטינים יושבים על הארץ, אחד כפות בידיו. הם נראו שלווים, ולא התלוננו. לא היה ברור לנו מדוע הם שם. לעומת זאת האזוק – לדברי החייל – נענש על כך שפרץ את המחסום ולא רצה לעצור כשנדרש לכך.

הוא תושב ראס-עטייה שרצה לעבור אל ראס-אטירה. כנראה שלא היה לו אישור ולכן ניסה להתפלח.

המפקד:  "הוא יישב כך 3 שעות כמקובל".

דיווחנו למת"ק ולמוקד ההומניטארי.

המפקד אמר לנו לחזור למקום שממנו באנו. זאת עשינו כי בלאו הכי מיצינו את שהייתנו במחסום.

ביקשתי לדעת את שמו וכמובן סירב.

בדרכנו אל מחוץ למחסום הבחנו בילד שעמד וחיכה לתנועת היד של החייל שירשה לו לעבור, אבל החייל התעלם ממנו. לשאלתנו מדוע אינו קורא לילד לעבור, הוא ענה: "את לא תגידי לי מה לעשות!". אבל כשהמשכנו ללכת – הוא קרא לו.

15.10 הגענו לכפר ג'ית. בית הבד היה פתוח, ונכנסנו לברר מתי יתחילו למכור שמן זית.

קיבלו אותנו – כמובן – בהצעה להצטרף אליהם לארוחה. סירבנו בנימוס.

מכירת שמן הזית תתחיל בעוד שלושה שבועות.

15.40 הגענו לענבתא. ריק. מכוניות עוברות ושבות ללא מפריע. המחסום נראה סטרילי. נקי ומצוחצח.

16.00 ג'בארה. לאחר שהחייל בירר עם מפקדו בטלפון – פתח לנו את השער. הגענו עד שער 753 וביקשנו רשות לעבור למקום בו היה מחסום א-ראס שנהרס.

כשהגענו לשם החלטנו להמשיך בכביש א-ראס ומשם לחזור הביתה דרך פונדוק.  מכונית צבאית – האמר – הגיעה אלינו לעצרנו. חייל נעים סבר שאל אותנו אם אנחנו יודעות לאן אנחנו נוסעות.

השבנו שאכן אנו יודעות.

הוא הסביר לנו שזה מאד מסוכן. ענינו שאנחנו מכירות את השטח הזה ונוסעות בו שנים, ואיננו מרגישות כל סכנה. ניסה להתווכח איתנו אך לבסוף הרפה ונסע לדרכו. ואנחנו המשכנו לדרכנו.

חלפנו על פני הכפר קור (שבו המבצר הידוע והמוכר לנו), המשכנו והגענו לכפר חג'ה.

מכיוון שהדלק הלך ואזל, ומכיוון שראינו שם תחנת דלק – נכנסנו וקנינו דלק. לאחר שסיימנו הגיש לנו המוכר 3 קופסאות של טישוּס, לכל אחד מאיתנו קופסא. ואמר: "כל מי שיקנה אצלנו דלק יקבל מתנה".

ניגשו אלינו עוד כמה אנשים והתפתחה שיחה.

אחד מהם סיפר שיש לו מתפרה ממש ליד התחנה, והציע לנו לבוא לראות. נענינו בשמחה ובסקרנות.

שוב זכינו לקבלת אורחים נדיבה, קיבלנו קפה ואפילו מתנות: שתי חולצות לבנות מהמתפרה.

מתברר שהאיש תושב קלקיליה, מנהל מתפרות שם וכאן. מלבד זה הוא גם יבואן של צעצועים.

הזמין אותנו לבקרו בקלקיליה. נתנו זה לזה את מספרי הטלפון שלנו, כדי להמשיך את הקשר.

אנו אכן מקוות לבקרו. היות ויש לו אישור לבוא לישראל, הזמנו גם אותו אלינו.

נפרדנו בידידות רבה. רכשנו עוד ידיד.

המשכנו בדרך יפהפייה עד שהגענו אל הכפר פונדוק. משם נסענו בדרך המאד מוכרת

לנו הבייתה.

17.30 מעבר אליהו. תור לא ארוך מדי בכניסה לישראל. חכינו כ 7 דקות, ועברנו ללא בדיקה.