סיור ל-18 חניכים ופעילים בתנועת הנוער סדאקה-רעות

13.00 – מחסום מעלה אפרים – המחסום מאויש, מתנחלים מחכים לטרמפ בתוך עמדות החיילים. אין פלסטינים.

13.45 – מחסום חמרה  – תור של 17 מכוניות ממתין למעבר ממזרח אל הגדה. הראשונים בתור טוענים שמחכים כשעה. התנועה נעצרה כי חיילים בודקים שתי משאיות ענק עם אבנים ענקיות. בסופו של דבר, כעבור חצי שעה, נמנע מעבר המשאיות מהבקעה לשכם והן נאלצו לחזור כלעומת שבאו.

לאחר הגיענו הואילו החיילים להפנות את המשאיות לחניה בצד ולהתחיל להעביר, תוך כדי בדיקה, את המכוניות הממתינות. עד 14.05 נעלם התור. האם נוכחותנו גרמה ל"התייעלות" החיילים?
יום חם והעוברים ממערב למזרח נאלצים לעבור את 100 המטרים של המחסום ברגל, כאשר הגברים מסירים חגורות ולעיתים גם נעליים. ואז לא נותר להם אלא להמתין עד שהרכב עימו הם באו יעבור ויאסוף אותם. מכיוון שהתנועת הרכבים נעצרה הם ממתינים זמן רב בשמש הקופחת.

15.00 – שער גוכיה –  החיילים לא הגיעו אך גם הפלסטינים לא. הראנו לאורחים את התעלות העמוקות וערימות העפר המוגבהות שתכליתן למנוע כל מעבר ממונע מהגדה לבקעה ולהיפך.
בסיור הצבענו בפני אורחינו על הגבלות התנועה הקשות שמוטלות על התושבים הפלסטינים של בקעת הירדן; על הסגירה ההרמטית של הבקעה ומניעת כל אפשרות למעבר ממזרח למערב ולהפך מלבד דרך המחסומים חמרה ותיאסיר; על הניתוק ממרכז החיים בגדה כולל מבתי הספר, מטיפול הרפואי, מהמשפחות, מאדמה וממרכזי המסחר; כן הצבענו על השתלטות ישראל באמצעות חברת מקורות על המים כאשר רוב תושבי הבקעה אינם מקבלי מים כלל. כאשר הלכנו להטיל מימינו ליד שדות אחת ההנחלויות, בוססנו בבוץ שנוצר בכלל השקייה באמצע שעות הצהריים החמות – הלוקסוס של ההתנחלויות עתירות המים.

ביקרנו באל פרסיה, יישוב פלסטיני קטן החי על אדמתו החוקית, אשר שאבו ממי מעיין שבבעלותם והצבא חתך את הצינורות שלהם ואסר עליהם לשאוב מים בתואנה שהמעיין הוא שמורת טבע.  בלית ברירה החלו תושבי אל פרסייה לשאוב ממימיו המלוחים של אל-מליח, הזורם למרגלות יישובם ובכך נפגעה באורח ניכר האפשרויות לגדל ירקות. רק ירקות חסיני מליחות יכולים לגדול במים אלו. אלא שגם כאן התערב הצבא ולפני שלושה שבועות שוב  חתכו את הצינורות  והחרימו את ארבעת המשאבות שהזרימו את המים לשדות. עתה עומדים השדות והחממות יבשים ומבויישים…
אנשי אל פרסייה, ביוזמת Jordan Valley Solidarity  החלו למשוך צינור מים מהכפר עין אל בידה, שיש לו בארות משלו, בתקווה ששלטונות הכיבוש לא ימצאו תירוץ נוסף לפגוע בצינורות. לכולם ברור שהמטרה היא לייבש אותם כדי שיעזבו ויותירו את בקעת הירדן למתנחלים (כמה ימים מאוחר יותר התבשרנו שהנחת הצינור הושלמה והמים מגיעים שוב לאל פרסייה).
הוזמנו לארוחת צהריים אצל ידידנו ז. שקיבל אותנו בשמחה. הוא סיפר לאורחים על 16 הבתים של בניו שהצבא הרס ב-2005 וב-2007 ועל כך שבניו נאלצים להתגורר בשכירות בכפרים בסביבה משום שנאסר עליו לבנות למענם בית על אדמתו החוקית (הרשומה בטאבו!). באותה הזדמנות גילו החיילים בור לאגירת מי גשמים – והרסו גם אותו.

19.00 – מחסום מעלה אפרים – אין חיילים במחסום אך ראינו חייל מסתובב מאחורי מגדל השמירה.