בין אם דחיית מתן ההיתרים לחקלאים בגדה לצאת לחרוש את אדמותיהם בימים הספורים המוקצים להם היא מקרית, כתוצאה מרשלנות, או נעשית בכוונת מכוון, לדחייה זו עלולה להיות השפעה מרחיקת לכת על רווחת התושבים. כידוע, החברה הפלסטינית היא חברה חקלאית מטבעה. הצלחת גידולים חקלאיים מותנית בהתאמת העבודות החקלאיות לעונות השנה. החריש מתבצע בתחילת הסתיו עם הגשמים הראשונים, בדרך כלל בתחילת חודש ינואר, ומיד אחריו מתחילה הזריעה. אם הפעולות הללו התבצעו במועדן והשנה לא הייתה שחונה, אפשר לקוות שבאביב החקלאים יקצרו ברינה. מצב שבו באמצע פברואר שלטונות הכיבוש  עדיין לא מצאו לנכון להנפיק היתר (קולקטיבי לכפר, לא יחידני – אישי  הדורש עבודה אדמיניסטרטיבית ממושכת יותר) לחקלאים לצאת לחרוש את אדמתם, עלול להתבטא ביבול דל וירוד, אם בכלל. אם כך יקרה, תהיה זו פגיעה קשה  נוספת ביכולת החקלאים לפרנס את משפחותיהם ותוריד עוד יותר את \רמת החיים הנמוכה מאד ממילא של התושבים. 

9:00 יציאה מתחנת הרכבת ראש העין.

9:30 צומת תפוח. שני ג’יפים צבאיים וכחמישה חיילים במתחם. 

ג’אלוד

דרך הכניסה לקבלאן אנחנו נוסעים לסלפית, ומשם לג’אלוד. 

יחסית לכפרים  אחרים בגדה, ג’אלוד היא כפר קטנטן, 800 תושבים בסך הכל. 7000 בני הכפר עקרו מתוכו. רובם חיים כיום בירדן, מיעוטם בארה”ב. 

“אבל לפני 67′ ג’אלוד הייתה יותר גדולה מכל כפרי הסביבה” אומר לנו בעל המכולת שממול לבית המועצה הסגור. הוא מספר לנו על מחסומי פתע על הכביש שבין ג’אלוד לקוסרא  ממבט אישי: לפני שבועיים חזר אחיו בשעת ערב מקוסרא. לפניו הוא ראה משאית גדולה שהסתירה את הראות. כשניסה לעקוף אותה, הגיחו חיילים, ירו במיכל הדלק ובגלגלי מכוניתו. אותו השכיבו על הקרקע  ולאחר חקירה שחררו אותו. חוויה דומה חווה גם תושב קשיש מסלפית, שגאוותו הייתה על מכוניתו המקושטת. החיילים במחסום הפתע קרעו את הקישוטים. ככה, סתם וונדליזם.. חיילי מחסום הפתע מגיעים מבסיס צבאי קטן שליד ההתנחלות אש קודש. 

אנשי הכפר מתפרנסים ברובם מחקלאות. אבל יש שטחי אדמה השייכים לתושבים והם אינם מורשים להגיע אליהם. לבעל המכולת יש 400 דונם של עצי שקדים, אלא שבהעדר טאבו הוא אינו יכול לעבד אותם. ככל הידוע, הממלכה הירדנית החלה להנפיק אישורי טאבו רק משנת 1966. מלחמת 67′ עצרה את התהליך וכך יש הרבה תושבים בגדה, כדוגמת בעל המכולת שבהעדר טאבו אין להם אפשרות להוכיח בעלות על אדמתם. 

11:00 קריות. 

יחסית, קריות הוא כפר בינוני מבחינת גודלו. 2800 תושבים מתגוררים בו. 5000 תושבים הגרו לארצות אחרות. ביניהם, רק אלה החיים בארה”ב והם בעלי אזרחות אמריקאית, מורשים לבקר בקיץ את משפחותיהם בכפר הולדתם. חלקם משאירים את ילדיהם , בני 12 – 13 בכפר למספר שנים אצל בני משפחה כדי שילמדו ערבית וקוראן ומורשת פלסטינית והחיבור שלהם לכפר ישתמר.

בהתקרבנו לכפר נשמע קול המואזין המבשר על הלווית אחת מנשות הכפר. בבית המועצה, ראש המועצה מתנצל על שלא יוכל לארח אותנו. אנחנו משוחחים עם מ. מכרנו, ראש המועצה הקודם, שהוא עתה גם הבייביסיטר של ילד קטן מבני משפחת המנוחה שלא נלקח להלוויה.  

בביקורנו הקודם בכפר הלכנו לבקר תושבי בית שחיילים פרצו אליו בלילה. ההרס שהותירו אחריהם בבית ובמספרה השייכת לאחד מבני המשפחה היה מזעזע. הם עצרו  אחד מבני המשפחה ולדברי מ. העצור שוחרר לאחר ימים מספר. כלומר, לא הייתה עילה ממשית, גם לא מבחינת הנורמות הצבאיות השכיחות, לפריצה האלימה הזו לבית המשפחה. 

לדברי מ. , כיום הבעיות עם המתנחלים מעלי ומרחלים הן בעיקר עונתיות. בתקופת המסיק הם גונבים את הזיתים מעצי הזית בטרם יגיעו בעליהם, תושבי הכפר , למסוק אותם. גם ביומיים – שלושה שבהם מורשים התושבים לחרוש את אדמתם, המתנחלים חותכים את גלגלי הטרקטורים שלהם. בימים אלה הצבא נוכח במקום, ואמור לשמור על  התושבים. אולם כאשר המתנחלים מגיעים וזורקים אבנים, הצבא אינו מתערב. 

עכשיו כבר פברואר, איחור של כחודש לעבודת החריש, ותושבי הכפר עדיין לא קבלו את התסריך שלהם. אם לא ינפקו אותו בימים הקרובים, יהיה כבר מאוחר מדי. 

ראוי לציין, כי האישור  – התסריך- הוא קולקטיבי ולא אישי.  כל אנשי הכפר יוצאים יחד לשדותיהם בימים היעודים. 

רק כ-10 מתושבי הכפר עובדים בישראל. בהתנחלויות – אף לא אחד. 

80% מבוגרי בתי הספר התיכוניים ממשיכים לאוניברסיטה. לאחר קבלת התואר, רובם יושבים בבית בהעדר יכולת השתכרות במקצועות הלימוד שלהם. 

לדברי מ. , הכפר קריות סובל מבעיית מים. יש מים לצורכי התושבים, אך אין די מים לחקלאות. חפירת באר אינה פתרון, כיון שהיא מותרת רק לעומק של 200 -300 מטרים, ואילו המים מצויים בעומק רב. מקורות מספקת מים דרך צינור שליד ההתנחלות עלי, אבל משאבת המים חלשה, מספקת רק 5 קוב לשעה. תוספת מים מועטת מקבל הכפר גם מהמתקן ברוג’יב שליד שכם, ביחד עם 15 כפרים נוספים בגדה. 

אנחנו עוברים לדבר על פוליטיקה. מ. אינו מאמין בשלום. “הישראלים נוטים יותר ויותר ימינה. אין כיום סיכוי שתקום ממשלה לא ימנית”, הוא פוסק. 

12:00 יציאה . בדרך חזרה, ברחלים, הבנייה נמשכת. בצומת תפוח, שני הג’יפים שראינו בבוקר עדיין חונים במתחם. מעבר לכך, אין פעילות נראית לעין. בג’מעאין

הוסר המחסום בכניסה. 

12:40 חזרה לראש העין.