ג’למה, יום א’ 29.8.04 בוקר צופות: אנה נ-ש, שרית ר-פ, חסידה ש. (מדווחת) הגענו למחסום ג’למה ב-7.20. בכניסה עומד אוטובוס בשירות הצלב האדום, עם קבוצה קטנה של מבקרי אסירים, שכבר עברו את המחסום, בדרך לכלא ניצן ברמלה. הנהג מחכה למלווה. יש מחלוקת בין הנהג שטוען שאינו זקוק למלווה לבין מפקד המחסום ד’, שטוען שיש צורך בליווי.בשעה 9.10 האוטובוס ויושביו עדיין מחכים. ד’ אומר שהעביר את הענין לדרג גבוה יותר וזה בבירור ובטיפול.בצד הדרומי של המחסום מחכים למעבר כ-60-70 פועלים, סוחרים נושאי שקיות פלסטיק עמוסות, צעירים ומבוגרים; אנשים בדרך לבדיקות וטיפולים רפואיים וגם כ-8 נשים, אחדות עם ילדים. בבואנו פעלו רק שתי נקודות בידוק, אחת עם שער מגנטי ואחת ידנית. ליד כל נקודה מאבטח חמוש עם נשק שלוף. כשאנחנו מבקשות שיוסיפו עוד נקודת בידוק, אנחנו נענות שאין אפשרות להציב עוד מאבטח. לאחר כמה זמן, כאשר הלחץ גובר, מתחילים לבדוק שני אנשים במקביל, ליד אותו שולחן. במקום מסתובבים כל העת ג’יפים ובהם חיילים נושאי נשק. הפלסטינים לחוצים לצאת לעבודה ולשאר צרכיהם, והם מתקרבים כל הזמן אל הבטונדות שקרובות יותר (במרחק של כ-10-15 מ’, להערכתי) לנקודות הבידוק. החיילים, מדי פעם מתקרבים וברובים שלופים וקריאות “אירג’ע, אירג’ע, ווארה” דוחקים אותם לאחור. הבלגן מלחיץ את החיילים ומדי פעם הם צועקים על הממתינים להסתדר בתור, ואף נוקטים “אמצעי חינוכי” בכך שמזמינים לבדיקה דווקא את העומדים מאחור. התמונה מזכירה מורה בכיתה של ילדים קטנים ש”מזמינה” ללוח, או לצאת להפסקה, את הילד שמשלב ידיים הכי יפה או שמצביע הכי בשקט עם מרפק צמוד לשולחן. בלי ספק זוהי חוויה משפילה לאנשים מבוגרים שיוצאים לפרנס את משפחתם. משפילה גם העובדה שטקס הבדיקה בחולצות מורמות ומכנסים חושפי שוקיים נעשה למול חיילות צעירות. שיא ההשפלה בעיני היתה כאשר קבוצת חיילים חמושים עמדו מהצד וחיקו את הפלסטינים, ואחד מהם, גבוה, חזק וקולני מכולם, הציג איש שעושה “סיבובים” כמו רקדנית בלט עם חולצה מורמת, לקול צחוקם של החיילים! במשך כל אותה העת עובדים תושבי ההתנחלויות גנים וכדים ברכביהם באופן חופשי. להם כל זה אינו נוגע.נוכחותנו במחסום נתונה במחלוקת. מצד אחד טוען מפקד המחסום שעד בואנו האנשים עמדו בשקט, וכשאנחנו באנו נהיה בלגן. מצד שני, הפלסטינים ממש “התנפלו” עלינו שנעזור להם לעבור יותר מהר. הרגשנו שההתנהגות שלהם כלפינו היתה התנהגות של “שחרור לחץ”. כרטיסי הביקור שלנו “נחטפו כלחמניות טריות” וכן גם אלה של המוקד ההומניטרי. משפיל ולא נעים גם הצורך לבקש מדי פעם בקשות מיוחדות ממפקד המחסום שיקדם בתור מישהו שנזקק לבדיקה רפואית או שממהר להשקות ולחלוב את הכבשים של מעבידו, והוא חלש ואינו כזה שיכול להידחק בתור. אלה סיטואציות שבהן כבוד האדם אינו נשמר, כאשר גבר מבוגר, בעל משפחה, נזקק לעזרתה של אשה מבוגרת וחסרת סמכויות כמותי.המחסום אמנם נפתח כבר ב-05:00 בבוקר, אבל האנשים עוברים באיטיות. ב-08:00 רוב הנשים כבר עברו. ב-8:30 עוד היו במחסום להערכתנו כ-45 אנשים, רובם רוכלים עם שקיות, שבדיקתם אורכת זמן רב יותר.מחסום 250 נפתח רק בשעה 6:30. כאשר הגענו לשם ב-8:45 היו שני חיילים בעמדה וכמעט לא היו מכוניות, וכשבאו, עברו ללא בדיקה. בדקנו עם החיילים מה יקרה כאשר תגיע ארוחת הבוקר, ונענינו, כמו שכבר ידענו, שהם יסגרו את המחסום וילכו לאכול. הצעתנו שישימו משני עברי המחסום שלט שמודיע על הסגירה הזמנית, כגון “מייד נשוב”. ההצעה נראתה לחיילים תמוהה והוגדרה כ”בלתי מבצעית”. אין כלל התייחסות למקרים של רופא שצריך לעבור או כל מקרה חירום אחר בשעת הארוחה.יש לציין לטובה את חיילי המשטרה הצבאית: בודקים ביעילות ובאדיבות ולא מעכבים שלא לצורך, לעומת “חיילי הג’יפים” שהתנהגו ממש בגסות רוח.כשעזבנו, ב-9:20, עמדו בחוץ מוניות ורכבים של מעסיקים, שלמרות שכבר היו בהן אנשים שעברו, עדיין חיכו לאלה שבפנים. קשה להגיע לכך שפועלים ומעסיקים יוכלו להתחיל את יום העבודה בשעת בוקר, למרות שחלק מהאנשים מגיעים למחסום כבר בשעות הקטנות לפנות בוקר. כשעזבנו היו במחסום עוד כ-30 ממתינים.החיילים, שעובדים במחסום כבר משעה 05:00 טרם קיבלו את ארוחת הבוקר שלהם.