תודה ליעקב מנור ולג'מילה על ארגון הסיור

רקע:
בשבועות האחרונים עם התחממות מזג האויר, המינהל האזרחי נוקט בדרכים יצירתיות ומרושעת כדי למנוע מים ולהצמיא את התושבים הפלסטינים בבקעת הירדן. בעת האחרונה מספר רב של עוקבי מים הוחרמו בתואנה שהם משמשים לגניבת מים. בדרך זו הופקו לצמא מאות תושבים ביניהם תינוקות, זקנים וחולים. דרך נוספת להתעלל בתושבים הפלסטינים – גירוש לזמן קצוב לצורך ביצוע אימונים צבאיים.

נתונים מאירי עיניים:
שטחה של בקעת הירדן מעל מיליון וחצי דונם, כ- 30% משטחה של הגדה המערבית. מספר התושבים הפלסטינים- מעל 60,000 , מספר המתנחלים כ- 10,000. 88% מהשטח מוגדר כשטח C. הקף הקרקעות בשליטה של יהודים – 78%.

רוב המים בבקעה. נשאבים על ידי חב' מקורות. 80% משמשים את הישראלים ורק 20% הנותרים משמשים לצרכיהם של הפלסטינים לצריכה ביתית ולחקלאות.
צריכת המים הממוצעת לנפש בהתנחלויות הבקעה- 1,300 ליטר לנפש ביממה כולל חקלאות. צריכת המים הממוצעת של הפלסטינים בגדה המערבית – 74 ליטר ביממה. בכפרי הבקעה – 20 ליטרים בלבד.

האפרטהייד החמור ביותר מתקיים בבקעת הירדן:- 53% משטח הבקעה הוכרז כאדמות מדינה, חלקים גדולים ממנו ניתנו להתנחלויות- לא פחות מ- 12% משטחה של הבקעה.

הביורוקרטיה של הגזל: אדמות נפקדים הוכרזו כאדמת מדינה, תפיסת קרקעות לצרכים צבאיים, הכרזת אדמות המדינה הירדנית כאדמות המדינה ועוד כהנה וכהנה, 45% מהשטח הוכרזו כ'שטח צבאי סגור', 20% מהשטח הוכרזו כשמורות טבע.
חוקי התכנון אינם מאפשרים בנייה לפלסטינים ומאפשרים בנייה ללא הגבלה למתנחלים. מבנים של פלסטינים נהרסים פעם אחר פעם. ישראל מפרה כמעט כל סעיף המתייחס לכיבוש באמנות הבינלאומיות, שהיא חתומה על רובן.
———————————————————————————-

הסיור / בהדרכת פתחי ח'דראת מארגון  SOLIDARITY JORDAN VALLEY

הסיור החל ליד מקום מושבו של שבט אבו-אל-ע'ג'אג', לצד ההתנחלות משואה. בעבר היה כאן מחנה פליטים שנתמך ע"י אונר"א. גם היום פועל במקום בי"ס של אונר"א. לבדואים אסור להוביל מים. בשנים האחרונות היו לא מעט הריסות מבני מגורים (אוהלים). המסגד של השבט עומד בתוך מחנה אריה, שנמצא בסמוך.
התנחלות חדשה מתוכננת לקום בין ההתנחלות משואה, לבין מחנה אריה, על חורבותיו של מחנה גדי (שכנראה התנחל בתוך מחנה צבאי ירדני מלפני 1967). פתחי משער שההתנחלות החדשה תהיה כפר שיקומי לנוער ישראלי בסיכון.
בזמן ההסברים הגיעו למקום חיילים, מאוחר יותר הם יעכבו אותנו בצומת חמרה.
החום הגיע ל 43 מ"צ.
המשכנו לצד היישובים הפלסטיניים באזור הג'יפטליק, שנהנים ממי ואדי פארה (נחל תרצה), ויצאנו אל הכביש הראשי (כביש 57, שמחבר את צומת אדם שעל כביש 90, עם צומת חמרה).
בצומת חמרה, בעת הפנייה צפונה, עטו עלינו 3 חיילים ממחסום חמרה, וחסמו את הדרך. הם ביקשו מהנהגים לצאת, לקחו מהם ת"ז ורישיונות, אחד מהחיילים תחב אותם לכיס המכנסיים שלו.
בנקודה זו ניסינו להבהיר לחיילים שהחרמת ת"ז אינה חוקית, ובכלל כל העיכוב שלנו לא ברור באיזו סמכות נעשה. החייל החזיר את המסמכים של הנהג היהודי. הטלפון אל חנה  איפשר לנו אחרי רבע שעה להמשיך בסיור. באי-רצון שניכר על פניו, החזיר החייל את התעודות גם לנהג הפלסטיני (ת"ז כחולה, ישראלית).
נסענו צפונה לאורך דרך אלון. הפעם ראיתי את מחסום גוכיה סגור ומחובר לקוביות הבטון (במשמרת האחרונה כאן 12/07/12 לא ראיתי את השער).
בעין אל חלווה (צומת תבץ) ישבנו באוהל של משפחת פ' ושמענו ממנו ומפתחי על המחסור במים, על הגנבות וההתנכלויות מצד המתנחלים ועל הקשיים באחזקת עדר הפרות שברשותם.
משאית עם מים מילאה את המיכלים של המשפחה, ומשתתפי הסיור הביאו גם בקבוקי מים מינרלים. בכל זמן שהותנו במקום עמדו בצומת מכוניות צבאיות וטנדר משטרה.

נראה לי שצריכה להיות הזדהות גם עם ריכוזי בדואים אחרים שסובלים לא פחות מיושבי הצומת שאותם ביקרנו.