דרום הר חברון, יום ראשון 4.07.04, בוקר משפיקות: עדי ו.; גילי פ.; שרית ה. (מדווחת) יצאנו עם איברהים מצומת שוקת ב-6.35. נסענו דרך מיתר (לא הייתה שם נקודת ביקורת ניידת של משטרה הכחולה). בצומת מעון-כרמל חנה האמר צבאי, אך לא הייתה תנועה של מכוניות או של הולכי רגל. בשעה 6.55 הגענו למחסום שמעה (סמוע). חיילי המילואים הוחלפו על יד גדוד סדיר שמאייש בדרך כלל את המחסומים של האיזור. כשהגענו לשם, ולעומת פעמים קודמות, היה עיכוב מסויים במעבר. מצידו השני של המחסום ראינו פועלים מורדים מהמכוניות המסיעות אותם מאיזור חברון לכיוון באר שבע. המתנו כ-5 דקות. המכוניות והפועלים שוחררו אחרי בדיקה קצרה. כשהגיע תורינו לעבור, החיילים שאלו אותנו מי אנחנו והיה נראה כי הם יודעים אודותינו, הם שאלו לאן אנחנו נוסעים ובקשו תעודת זהות. כשהיגשנו להם את תעודות הזהות של כולנו, אחד החיילים ציין כי בעצם הוא לא צריך את כל תעודות הזהות אלא רק זו של איברהים. זה היה רגע מביך, אך לא ויתרנו ומסרנו את כל תעודות הזהות. כשעברנו דרך הכפר סמוע יכולנו לאבחין כי כל דרכי הגישה מהכפר לכיבש 60 חסומות. דורה-אל-פאוור: עברנו דרך הצומת בשעה 7.00. כיוון שהתנועה זרמה וכן לא היו סיורים של צבא, חוץ מהחיילים המאיישים את עמדת התצפית, המשכנו לצומת חברון-יאטה (צומת הכבשים). חברון-יאטה (צומת הכבשים): הגענו לצומת בערך בשעה 7.15. הייתה תנועה מאוד דלילה של עוברי רגל, אך החלטנו לרדת. פנינו לכיוון חברון ועמדנו שם כמה דקות. כשעמדנו לעזוב, פנה אלינו גבר אחד, ולאחר מכן הצטרפו עוד שניים. הם שאלו אותנו אם אנחנו יודעות משהו לגבי הרשיונות. תוך כדי שיחה ראינו טרנסיטים צהובים מורידים נוסעים. זה היה חדש עבורינו. נראה כי בעקבות ההקלות בתנועה, אפשר לנסוע מיאטה לחברון בטרנזיט. אך הנה הדבר המגוחך, יאטה נמצאת מעבר לכביש, וודאי לוקח מעט מאוד זמן לחצות את כביש 60 לכיוון חברון. אבל אי אפשר לעשות זאת בדרך הפשוטה והקלה. מי שרוצה להגיע מיאטה לחברון צריך לקחת מונית או שירות מצומת זיף (צידה השני של יאטה) ולנסוע בין כ-20-30 דקות. הסתבר כי הגברים שפנו אלינו הם נהגי מוניות. הם סיפרו לנו כי עכשיו מותר לנסוע על כביש 60, אך “אוסר לחנות בצומת.” מי שחונה נענש כפי שקראה לנ. מיאטה שהעיז לפני כמה ימים לחנות בצומת ואז באו החיילים וחתכו לו את הצמיגים כדי לחנך אותו. בשבוע שעבר דיווחנו כי בעוד שהיציאות מיאטה לכביש 60 חסומות על ידי סלעים ומכשולי עפר, בצד של חברון היו מעין שיפורים. במחסום הקרוב לכביש נסלל מעבר המאפשר מעבר של בני אדם ושל עגלה צרה למדי. הנהגים הפלסטינים צחקו על ה”שיפור” ואמרו שעכשיו הצבא יכול להתגאות במקצה השיפורים וגם להראות זאת לעולם. אחד הנהגים סיפור כי בעקבות שהייה ללא רישיונות, נשללה ממנו האפשרות להיכנס לישראל במשך חמש שנים. הוא היה מובטל במשך שנתיים ורק בשבוע שעבר הוא מצא עבודה כנהג מונית. עזבנו בשעה 7.30 ונסענו לחלחול. גשר חלחול: הגענו ב-7.35. תנועה של מכוניות בגשר עצמו, לא ראינו סיורים של הצבא. הגישה לגשר מכביש 35 חסומה על ידי שער. החלטנו לא לרדת, ולהמשיך לסעיר-שיוך. סעיר-שיוך: הגענו ב-7.45. ירדנו מהטרנסיט בצידו של סעיר והלכנו לבדוק מה קורה ליד בית הספר לבנות. שמה צפינו בפעם הראשונה העברה של סחורה גב אל גב. טנדר עמוס בירדות פירות חנה שם, ולצידו נער וגבר כבן 40 עם עגלה קטנה. הם החלו להוריד אגזי מלונים לעגלה. כיוון שהעגלה קטנה, אי אפשר היה להעמיס יותר מדי עליה. עם סיום ההעמסה הם חצו את כביש לכיוון שיוך. בודאי שהם עשו כמה נגלות וזה לקח הרבה מאוד זמן. לווינו אותם וע. שאלה את הגבר אם לא היה כדאי לרתום את ההעגלה לחמור ועל ידי כך לזרז את התהליך, אך הוא השיב כי הוא אינו יכול להרשות לעצמו חמור. סוחר אחר העיר כי כל התהליך הפריקה והעמסה המחודשת הוא יקר בזמן ובכסף. הם היו אמורים להעביר את הפירות ואת הירקות לבני-נעים. בצידו השני של הכביש — שיוך- שוחחנו עם נהגי המוניות. הם כבר מכירים אותנו. שאלנו אותם מה קורה והם סיפרו לנו כי מיום חמישי שעבר יש הגבלות תנועה לכיוון ואדי אל נהר והם רק מורשים להגיע רק לבית לחם. הם גם התלוננו על מצב הכלכלי ועל מיעוט הנסיעות והכסף שהם יכולים להרוויח. נפרדנו מהנהגים ונסענו ליוון צומת זיף. צומת זיף: הגענו לשם בסביבות השעה 8.00. הצומת פתוחה והתנועה זרמה. המשכנו לנסוע וכ-500 מר’ משם (יאטה מזרח) מצאנו מחסום חדש. זה הולך להיות מחסום קבוע. סללו מגרש חניה וכן הוצב “בודקה.” במחסום עמדו שלושה חיילים, ובצידי הכביש ישבו 12 מעורכבים. החננו את הרכב, והלכנו לכיוון החיילים. הצגנו את עצמינו ושאלנו את מפקד המחסום, סמל ע., כמה זמן ומדוע הפועלים מעוכבים. הוא ענה לנו שהפועלים יושבים שם לא יותר מרבע שעה. על מחסום מאולתר, הונחו רשיונות ותעודות זהות. ביקשנו רשות ללכת לכיוון המעוכבים ושאלנו אותם כמה זמן הם מחכים שם. הם אמרו לנו שהם מחכים מ-6.30 בבוקר. לאור פער הגרסאות, חזרנו לסמל ע. ושאלנו אותו מדוע עכבו את הפועלים, וביקשנו ממנו לזרז את התהליך כי הפועלים חייבים להגיע למקום עבודתם. סמל ע. סיפר לנו כי הוא עיכב אותם כי הרכב בו נסעו הפועלים הפלסטינים הוא בעל לוחית זיהוי ישראלית (כנראה שאסור לפלסטינים לנהוג ברכבים בעלי לוחית זיהוי ישראלית) וכן הרשיונות של הרכב לא היו בתוקף (הוא גם הראה לנו את הרשיונות). סמל ע. התקשר שוב לחמ”ל, וביקש לדעת מה קורה עם בירור הפרטים (כפי שהבנו הכל נעשה בטלפונים, החמ”ל מצלצל לשב”כ, והשב”כ מברר וחוזר לחמ”ל, שמשיב למפקד המחסום). אמרנו לע. כי הפועלים יושבים בשמש ללא מים, והוא הציע לתת להם את המים שלו. ע. התקשר כל הזמן. הוא היה אדיב ונכון לסייע בצורה בלתי רגילה. חיכינו על 8.30, וכיוון שלא הגיעה תשובה מהשב”כ, שהיה צריך לצלצל לחמ”ל ומשם למפקד המחסום, ביקשנו מהנהג המעוכב (מ.) את מספר הטלפון שלו והבטחנו לצלצל אליו כדי לדעת אם הם אכן שוחררו. כרבע שעה אחרי שעזבנו צלצלנו למ. והוא מסר לי שהם עדיין מעוכבים. נסענו בכביש 270, ניכר כי טרקטורים משפצים את חסימות העפר כל יום. התלוליות נראו טריות מאוד. הגענו לשוקת בערך בשעה 9.00. ב-9.30 צלצלתי עוד הפעם למ. והוא מסר לי כי הם הגיעו למקום עבודתם.