1.     מחסום מיתר, 7 בבוקר. בחניה בצד הישראלי אוטובוסים – למשפחות אסירים בדרך לביקור בכלא בישראל. לקראת סוף מעבר הפועלים, עדין המון פועלים (כולל 3 נשים, מחכות להסעה לעבודה במחנה רמון), המון מכוניות במגרשי חניה מאולתרים בכל השטח מסביב. כולם אומרים שזה המעבר היעיל ביותר, מנהל המעבר לפעמים עובר לצד הפלסטיני לבדוק את סידורי המעבר. מישהו מתלונן כי אחה”צ עם שובם של הרבה פועלים, רכבים מחכים להם במעלה הגבעה כביש 60 אחרי הפניה ימינה לכיוון שמעה וכו’, והמשטרה מחלקת דוחות בסיטונות על עצירה לא חוקית שם, מבקשים שיסדירו שם חניה חוקית.

2.     בדרך לרמאדין. בפנייה, בטונדה ציונית למהדרין מול עמדת שמירה של חיילים. לפני הפנייה לדהריה נסללת דרך חדשה רחבה בכיוון צפון. מתברר שזוהי דרך יציאה למחצבה פרטית פלסטינית בשטח A, כנראה על פי הסדר בין הרשות לבין ישראל. בהמשך, הכביש מסתיים בכניסה המערבית לרמאדין, בצמוד לגדר ההפרדה הגבוהה והמאיימת המקיפה את אשכולות, התנחלות בשטח שסופח דה פקטו לישראל (כמו בית יתיר), והכניסה אליה כמובן לא מכאן אלא מצד ישראל.

3.     בכביש לטנא-עמרים, שילוט על מחצבות ישראליות המעיד על שותפויות עסקיות מעניינות לא מקומיות, כולל כפר גלעדי (!). בכניסה להתנחלות מכוניות פלסטיניות של פלסטינים העובדים בהתנחלות וההנחיות הן להשאיר את הרכבים מחוץ ליישוב (ההסדר המוכר לי מאזור גוש עציון: יש פלסטיני אחד המתואם מול ההתנחלות עצמה, והוא משמש ה”ראיס” של העובדים האחרים, וזהו הסדר “פרוטקשן” המגן על היישוב). בסמוך, השלט המעיד על השתלבות של תושבים וגם עצים מגוש קטיף בהתנחלות זו (תמונה מס’ 4).

4.     טלפון לנצר מסוסיא לברר אם אפשר להגיע אליו היום. מתברר שהוא בדרך לתיעוד הריסת בתים ביישוב בני חבר (ליד ההתנחלות פני חבר, מדרום מזרח לבני נעים). מכאן נפתח המרדף שלנו במקביל לנצר ולפעילים פלסטינים אחרים אחר כוח ההריסה.

ראינו אותם בתחילה בנקודת הריכוז בירידה מזרחה מהכביש הראשי לכיוון פני חבר: שני חיילים בנשק שלוף מאבטחים את הצומת, נוכח משאית נושאת בולדוזר, רכבים שנראים כמו כוחות של הממשל האזרחי ועוד מכוניות עם רישוי ישראלי (שב”כ?). אנו מחכות בצד, ואז הכוח יוצא דרומה ומתביית על הכפר רפעיה, ממזרח לכביש באזור מסאפר יטא, מדרום לזיף. אין שלט בכניסה לכפר, ואנו תועות הנה ושוב לפי הנחיות לא ברורות וסותרות של עוברי אורח, עד שמגיעות.

הכניסה כנראה היתה פעם חסומה בבטונדות כי המטרים הראשונים הרוסים לגמרי, ורק מעבר להם מתחיל הכביש הפנימי. המעבר לאזור ההריסה חסום על ידי כוח ההריסה הנ”ל שנראה כמו חמ”ל מבצע לכיבוש יעד גדול ומבוצר. אנו צופות על המתרחש במורד, יחד עם תושבי הכפר ופעילים פלסטינים: מדינת ישראל נגד מבנה רעוע – סככה או דיר – שנבנה מגרוטאות. מרחוק נשמעות צעקות נהג המשאית נושאת הבולדוזר הטוען שאין מצב שהוא יצליח להיכנס לשביל המוליך למבנה. אי לכך כמה גיבורים נחושים מטפסים על סולם עם מברגה ומפרקים את המבנה במו ידיהם (רצ”ב תמונות). מסביב אבטחה של בחורינו המצויינים.

תדע כל אם עבריה למה בדיוק התגייס בנה, שום קשר לביטחון, מבצע יקר לכל הדעות, בזבזני ומיותר, התעללות לשמה באוכלוסיה כבושה. כיוון שההריסות הללו מתרחשות באופן רנדומלי לגמרי, זוהי ההגדרה של טרור – הטלת פחד על כל האוכלוסיה דווקא משום שאין שום היגיון ושום שיטה, ואין שום דרך להימנע מליפול קרבן למדיניות זו.