דרום הר חברון, יום שלישי 8.2.05, בוקר צופות : לאה י’ צפרירה א ‘ (מדווחת אנגלית ) חגית ב’ (מדווחת עברית ).יצאנו ב0645 – חזרנו 0945.בבוקר ביומן החדשות שמעתי ללא הרף את תקציר הנאום המיועד של אריק שרון ראש הממשלה של כולנו בפסגת שארם אל שייך “חשובים מעשים ולא דיבורים”. יצאתי למשמרת בתחושה – הבה נבדוק אם זה נכון לגבי שני הצדדים או שאנחנו הצד החזק והכובש רק דורשים ….. גשם , קר וערפל כאילו הערפל באופן סימבולי צריך לטשטש את הראייה. מחסום סנסנה – עוברים בקלות והשוטרים מחייכים אלינו.בכניסה לסמוע – שחסומה כרגיל על ידי תלוליות העפר הגדולות חונה בצד אוטובוס פלסטיני – השעה שבע ועשרה, אנחנו עוצרות – ומדברות עם הנהג (וכבר אמרתי קור מקפיא ? )נראה שיום יום האוטובוס הזה אוסף סטודנטים מסמוע לאוניברסיטה בחברון – אחר כך הוא עובר דרך השער שחוסם את הדרך לדהריה וגם משם הוא אוסף סטודנטים – אבל אסור לו כמובן לנסוע על כביש האפרטהיד – כביש 60 יותר מאשר את הקטע הקצר הזה ולחברון הוא נכנס דרך צומת דורה אל פאוור –נסיעה שאמורה לקחת מקסימום עשרים רגע , לוקחת עכשיו שעה וחצי . אבל זה לא סוף הסיפור, בתדירות של לפחות שלוש פעמים בשבוע ” האמר ” עוצר אותם ומבקש שוב ושוב את אותן תעודות מאותם אנשים – ואת מי זה אמור לאבטח ? ניחשתן נכון – את בית חגי ואת עתניאל , ואת שמעה – כל ההתנחלויות הללו .שלוליות הבוץ – ענקיות והלב נקרע.. הנהג סיפר שאתמול הוא עוכב בואדי נאר למשך שעתיים וחצי עם אוטובוס של סטודנטים בדרכם לכנס בביר זייד – איך הוא אמר “לקחו תעודות של שני אנשים וחיכינו שעתיים וחצי” וזה מתקשר אל העובדה שחשובים מעשים ולא דיבורים. כל השיחה התנהלה בתוך השלולית והבוץ. השארנו את מספרי הטלפון שלנו למקרים שהוא יצטרך את ההתערבות שלנו והמשכנו.דורה אל פאוור התנועה חופשית – הפילבוקס מאויש , בחניה שלו – האמר וג’יפ מחכים. – וזה מתקשר אל העובדה שחשובים מעשים ולא דיבורים.צומת הכבשים הבוץ פשוט נוראי וגם השלוליות , אנשים מדלגים בקור , תנועה רבה ללא נוכחות צבא. בשיחה עם עוברים ושבים מתברר שהבולדוזרים שתוחמים את האדמות – הפקעת קרקעות עדיין בשטח – אבל לא עבדו יומיים בגלל מזג האוויר – המשפחות של תושבי הכפרים עובדים על תביעה משותפת שיוך שעיר – השעה עשרה לשמונה – תנועה גדולה של חציית כביש 60 של התלמידות בדרכן לביה”ס – סכנת הנפשות בעיצומה וזה מתקשר אל העובדה שדרושים מעשים ולא רק דיבורים. היכן הגשר שהובטח ? היכן משמרות הזהב שניסינו לארגן? נכנסנו לבקר את המנהלת ואת צוות המורות. התקבלנו בחיוך ובנימוס קורקטי שאלנו מה שלומם – איפה הרוח החדשה אומרת המנהלת , שחרור האסירים ? בין כה וכה תשחררו רק את מי שבמילא אמור היה להשתחרר בקרוב. התלמידות לעומת זה בחיוכים גדולים.חלחול מזרח – ערפל סמיך , לא רואים ממטר – הפילבוקס לא נרה – התנועה מחלחול לשעיר חופשית ואין רכבים צבאיים .צומת אל-ג’ורה – צומת האוכפים במחסום ההומנטרי ערפל סמיך , אין מכוניות ואין חיילים. לא צריך לפנות אשפה מחברון? ואמרו שצה”ל יפנה את הערים וזה מתקשר אל העובדה שדרושים מעשים ולא רק דיבורים גשר חלחול ערפל סמיך – לא המשכנו לכיוון עידנא – כי לא רואים ממטר. החיילים מהפילבוקס מפוחדים שהם רואים אותי בקושי על הגשר וכשאני מדברת עם נוסעי מכונית חונה הם צועקים לי מהפילבוקס בערבית , סעי סעי מכאן כאילו אסור לעצור, ג’יפ צבאי נכנס למתחם בית החרושת לקוקה קולה . (מעניין אם אנשי הפילבוקס – הצבא – משלמים דמי שכירות לחברת קוקה קולה ). את הבית שמעל הגשר לא רואים ואי אפשר לדעת אם הוא עדיין מוחזק על ידי הצבא. נוסעי המכונית החונה מדווחים לי שהשער לעידנא סגור .צומת זיף השער פתוח , היום לא שכחו לפתוח – והערפל עדיין סמיך. והבוץ עדיין גבוה ואנשים מהלכים בשולי הכביש – ילד אחד הולך לאחור – שהרוח לא תכה בו חזק מדי. כביש 317 מעט מאוד מוניות פלסטיניות והרבה מאוד מכוניות של מתנחלים עם הדגל הכתום והשלטים הטרנספר לא יעבור. החסימה אל יאטה מהכפר חירבת טוואני עומדת על מקומה – ודרכי המעבר האחרות בוציות להפחיד – איך מישהו מהפלסטינים יכול לנסוע על כביש 317 ללא פחד כשכל כך הרבה מתנחלים נוסעים עליו – והרשויות אומרות – יש דרך . והאם באמת יש להם כל כך הרבה כסף כדי לקנות מכונית ? הדרך ליאטה ברגל – היא 9 ק’מ וזה מתקשר אל העובדה שדרושים מעשים ולא רק דיבורים. אני חוזרת הביתה ומקבלת טלפון מאלכס מפקד מת”ק חברון שמספר לי ששוב הפלסטינים בחירבאת טוואני בונים בניה לא חוקית. ומה זה בנייה לא חוקית ? הרחבת מגרש בית הספר והוצאת האבנים משם (שמהוות ממש סכנה ) והאבנים הם כדי להפוך את הדרכים הבוציות לדרכים שאפשר יהיה באמת ללכת עליהם ולא לטבוע בבוץ. או קומה שנייה למרפאה . . איך הם מעיזים הוא שואל אותי ואני חושבת לעצמי שזה מתקשר אל העובדה שדרושים מעשים ולא רק דיבורים .מחסום בפניה לערד ערפל סמיך , אנחנו נעצרות ומביטות מתוך האוטו (נורא, נורא קר בחוץ ) על התהליך של בדיקת מכוניות שנוסעות התהליך מהיר , לקיחת התעודות והחזרתן לאחר בדיקה 5 דקות – מדוד .השעה 0815 ואנחנו נוסעות קצת הלאה ג’יפ צבאי מס’ 610001 של גדוד לביא (אותו מספר של ג’יפ שלפני שנה בדיוק שיחק איתנו את משחקי החתול והעכבר בצומת הכבשים ) חונה על שפת הכביש ושבעה פלסטינים עומדים לידו. אנחנו נעצרות – גשם מתחיל לרדת , קר נורא וערפל . בבירור עם החיילים הם אומרים לנו שלקחו את תעודות הזהות שלהם לבדיקה והם לא עומדים פה יותר מחצי שעה . אנחנו אוספות את הפלסטינים לתוך הטרנזיט (שלא יקפאו מקור ) ושומעות את הסיפור הבא : כל השבעה מורים במג’ינהיל כפר קטן בדרך לערד , הם כולם מתגוררים בסמוע. כל יום בגלל החסימות הם נוסעים באוטו שלהם עד לכביש, משאירים אותו שם וממשיכים ברגל לכפר ללמד . כדי להגיע לכפר הם צריכים לעבור דרך המחסום וכל יום מעכבים אותם מחדש. היום חיילי הג’יפ הראו יוזמה ועצרו אותם עוד לפני המחסום. .הרמנו טלפון וזעמנו גם על המת”ק וגם על מוקד החירום של הצבא- למה כל יום. ולמה מורים? ויום הלימודים בין כה וכה מתמסמס כשכל המורים אינם מגיעים.בתשע ועשרה הוחזרו כל התעודות – המורים כבר חזרו הביתה – לדבריהם הילדים כבר חזרו הביתה ולא יחכו להם. . האדי מהמת”ק הבטיח שלא יעכבו אותם עוד וגם רז ממוקד החירום של הצבא הבטיח לטפל בעניין. אנחנו השארנו את מספרי הטלפון שלנו וביקשנו מהם שידווחו לנו מה קורה איתם. ירוק בעיניים, השקדיות פורחות, לא שאנחנו מסיימות את הכיבוש אבל הנוכחות שלנו אולי עוזרת במשהו איך שלא יהיה אין במשמרות הללו תרופה כנגד הייאוש המתמשך הזה – אולי אפילו ההיפך . סליחה על האריכות.