כשהגענו לאבו דיס, ראינו שהחומה ליד תחנת הדלק הושלמה, ואין אפשרות לטפס עליה. היה שם ג’יפ צבאי ושני אנשים חמושים בלבוש אזרחי- לא ידענו מי הם. מאחר וירד גשם כבד לא הלכנו למלון. בפישפש אנשים עברו מעבר לגדר והמוניות חיכו. לא היה שם צבא. המשכנו דרך מעלה אדומים לואדי נאר, שם החיילים היו אדיבים ועניינים, למרות שיכולנו לחוש בחוסר חיבתם. הייתה בדיקה אקראית של תעודות זהות. התנועה זרמה בשני הכיוונים. היו שם חברים של הקבוצה האקומנית שנפגשו עם חברותינו כדי לתאם משמרות. זוג מעוכבים, תעודת הזהות הכחולה נלקחה מהאישה לבדיקה. לקח לי זמן להבין מה קרה שם. היא הגיעה בבוקר עם פלסטיני, ועם מבקר בלגי מקלנדיה ועברו דרך בית לחם שם ביקרו את בית הספר לשלום ודמוקרטיה. ראינו שהאישה כעסה מאוד, מה שלא עזר למצב. שאלנו את החיילים מה העניין ובהתחלה הם לא רצו לענות, בתואנה שהם עסוקים מידי. אך משפניתי בנימוס בבקשה לשאול שאלה אחת, נעניתי כי מעברה אינו חוקי, וכי המשטרה צריכה לבוא לחקור. כאשר המפקד הגיע ניסינו לטעון כי לא מנעו ממנה כניסה לבית לחם, ולכן לא צריך למנוע ממנה חזרה. אך הוא הפנה את תשומת ליבנו לכך שכ 50 אנשים ירדו ללא בדיקה בואדי הסמוך. דיברנו עם המוקד להגנת הפרט שלא יכלו לעזור כי המשטרה כבר הייתה מעורבת ורשמה לה זימון למשטרת מעלה אדומים. לא היה טעם להתקשר למקום אחר. החייל הצעיר החזיר לה את תעודת הזהות והזימון לאחר ששאלנו כמה זמן זה עוד ייקח.הגשם המשיך לרדת, החיילים לא דיברו אנגלית ולא נתנו לנו לתרגם. חייל אחד שדיבר אנגלית רצוצה, היה לא נחמד לאישה ואמר שאם לא הייתה מציגה תעודות, הוא היה אוסר אותה בביתה. האישה מאוד דאגה, היא והאיש דיברו אנגלית טובה, והיא חזרה וטענה שזה מה שיוצר מתאבדים, ושהיא לעולם לא תשכח את ההשפלה. היא הדגישה את ההשלה מספר פעמים. אבל אחר כך היא אמרה שהיא לא ידעה שיהודים יכולים להיות נחמדים עד עכשיו. עניתי לה שיש מכל הסוגים בשני הצדדים, ושהמתאבדים לא תורמים לעשיית שלום באזור, ולזה היא הסכימה. אולי עשינו משהו.. בסוף לחצנו ידיים. אחר כך ניסינו למצוא את הדרך למחסום מישור יריחו- אך ללא הצלחה. חזרנו הביתה.