זעטרה, בית פוריק, חווארה, יום רביעי 8.2.06 אחרי הצהרייםמשקיפות: יהודית פ.,דליה ו., סוזאן ל. (מדווחת)אורח: אלכס מ. סיכוםרוברט פרוסט מדבר על “הגחמנות של אויר הקיץ” ואנשים מדברים לעתים קרובות על “הגחמנות של הטבע”, אך מעולם לא מדברים על “הגחמנות של הכיבוש”. לכל היותר אנו נזכרים מטבע הדברים בחנה ארנדט וב”נדושות”, אם לא של ה”רשע” אז של ה”כיבוש”, כאשר הפעולות המאורגנות והשיטתיות שאנו עדים להם מדי יום בשטחים הכבושים נקראים “נירמול”. מאידך, לצד ההתנהגות האחידה, הניתנת לחיזוי, שקל להחיל עליה את התואר המקובל של דמוניזציה, הרי הכיבוש מגלה גם מרכיב של גחמנות – של אקראיות וקלות דעת – מה שניתן לכנותו “האכזריות של הגחמנות” כפי שהיא מודגמת במשמרת של היום.זעטרה13:20 מעל לעשרים כלי רכב עומדים בתור כאשר אנו מתקרבים למחסום שנראה, מלבד זאת, ריק. קבוצה של חיילים מובטלים, שאחד מהם מוצא זמן לפתוח עמנו בשיחה, נראים כאילו אינם חשים כל אילוץ לזרז את ההליכים.כאשר אנו שואלים מדוע אין שני תורים לבדיקת מכוניות דבר שהיה גורם לעניינים לנוע מהר יותר, עונים לנו “מדי הרבה לחוץ” (אבל לתת לפלשתינאים לחכות אינו גורם ללחץ…). בצד עומד אוטובוס מלא נוסעים, ואיש כעוס במידה בינונית מספר לנו שהם עומדים כבר שעה וחצי, רק בגלל הצורך לבדוק בדיקה נוספת תעודת זהות אחת.בעל התעודה, אדם צעיר למדי עומד – כששרשרת חרוזים בידו – מנסה לשכנע את החיילים לתת לאוטובוס לנסוע בלעדיו. החיילים רומזים לו ולנו שהדבר בלתי אפשרי, עליהם לבדוק את תעודת הזהות שלו. 13:30 מגיע ג’יפ בו סרן ומספר חיילים. אנו מפנים את תשומת לבם למצב, ולשורה הארוכה של מכוניות במחסום. הסרן מדבר עם החיילים ואז, כפי שקורה פעמים רבות כל כך, דקה יותר מאוחר שאוטובוס נוסע לדרכו ותור מכוניות שני נפתח.בית פוריקאין איש במתחם המעצר. הכול שקט, מעט אנשים עוברים, רובם בדרכם הביתה. חיילים שאין להם עיסוק רב. בשדה הירוק למטה, נוסע הטרקטור הצבאי שבדרך כלל אינו נמצא בתנועה. הוא נע באטיות ובכבדות, ונראה כאילו חייל אחר מכוון אותו ממרחק, כשהוא מערבל את העשב שהוריק זה עתה, וחושף את שכבת האדמה העבה והטיטית שמתחתיו. נראה שההתקדמות איטית, ונראה שהסיכויים דלים שיווצר תלם או לחלופין תלולית. כשחיילי המחסום נשאלים מה קורה שם, הם מושכים בכתפיהם וטוענים “הם בוודאי פשוט בודקים אם הטרקטור עובד, הם בכלל לא עושים שום דבר (מלבד להפגין את עצמת הכיבוש).14:00 נהגי המוניות, המוכנים תמיד לפתוח בשיחה, מספרים שבמשך עשרת הימים שחלפו לא מרשים לאף אדם בגילים שבין 15 ל-30 ושבתעודת הזהות שלו כתוב שהוא מבית פוריק, לנוע. אנו עוצרים אדם צעיר אחד שמתקרב למחסום, אך הוא טוען שהוא מעל לגיל 30! מספרים לנו שסטודנטים עושים דרכם מעל לגבעה כדי להגיע לאוניברסיטה שלהם בשכם. ובכן ההסגר הוא בתוקף (חסר תועלת) כפי שראינו מאוחר יותר אחר הצהריים בבית איבא.עוורתה14:20 שורה ארוכה של משאיות גדולות מקדמת את פנינו לפני שאנו מגיעים אל מקום המעבר בין המשאיות. נהג אחד אומר שהוא מחכה כבר חמש שעות אבל אחרים אומרים שהדברים זזים. והחיילים מאשרים שהתור, בשני צידיו של המחסום, הוא חדש “נוצר בעשר הדקות האחרונות”. מדוע נוצר התור אינו מפתיע כלל. הפסקת אוכל: חיילים המצטופפים ב”האמרים”, עומדים מן הצד (מחפשים מחסה מן הרוח החזקה הקרה) וחיילים שמאיישים את המחסום אוכלים את ארוחת הצהריים שלהם. אולי אלה חוקי האיגוד שלהם! מכל מקום – על כל האנשים האחרים מוטל להמתין.חווארה14:35 קבלת הפנים המרוגזת המיידית מצדו של מפקד המחסום, אותה הוא מפנה אלינו בנהמה הבוקעת מתוך הצווארון התרמי הגבוה של הסוודר שלו, העולה כמעט עד לעיניו, ובוודאי מכסה את פיו, והיא שעלינו לסגת. אנו עושים זאת אך לא לפני שאנו קולטים מה מתרחש בקרוסלות המרוחקות: תורים ארוכים, כרגיל, חייל מרשה לנשים לעבור ואילו הגברים, ברגע שעברו דרך קרוסלה מספר אחד, תיקיהם וגופם נבדקים על ידי שוטרת (!) “שמוגנת” על ידי חייל. מפשפשים אפילו בתיקי פלסטיק קטנים, ולצורך הבדיקה הגופנית לא מסתפקים במקל אלא בידיים מכוסות כפפות שממששות את הגופות המעורטלות על ידי הפשלת החולצות והסוודרים. מזעזע! מאוחר יותר, כאשר הסרן מן המשטרה הצבאית מופיע, פונים אליו שנית בעניין ההפרה הבוטה של כל מה שהוא רגיש או הגון. 14:50 אישה צעירה, לבושה שחור, מהראש ועד הרגליים, מובלת ע”י השוטרת הצבאית לתא המעצר. הדלת נסגרת, ושתיהן מופיעות רגע לאחר מכן: צריך להניח שהאישה הפלשתינית הצעירה עברה בדיקה גופנית.15:00 בתחנת הבידוק, מעבר למערכת השנייה של הקרוסלות, מחכים גברים צעירים לתורם, כדי שתעודות הזהות שלהם תיבדקנה על ידי קבוצה גדולה של שוטרות צבאיות, הבודקות כל מסמך על המחשב שלהן. הגברים במצב רוח טוב וממלמלים שהם עומדים בתור רק שלושים דקות. מצב הרוח משתנה במהירות כאשר מתברר שבתעודת הזהות של אחד הגברים הצעירים רשום בית- פוריק. הוא טוען שאינו גר שם יותר, אך ללא הועיל. גם העברית השוטפת שלו אינה מועילה, להיפך: מפקד המחסום וקבוצה של חמישה חיילים אחרים מגיעים כדי לעסוק בעניינו, תחילה במילים, לאחר מכן בדחיפות. אחד שם את ידו על כתפו, דבר שגורם להתפרצות זעם גדול, אך עם זאת הבחור מתעקש, ” אני אחזור”.נציג ה-מת”ק מופיע עתה במחסום עצמו למרות שהג’יפ הלבן שלו עמד בצד, והוא בתוכו, במשך עשרים הדקות האחרונות. א. אומר לתושב לשעבר של בית- פוריק : “אין מה לעשות, אתה לא יכול ללכת” (כשמשמעות דבריו היא למעשה שאסור לו לנוע או ללכת לשום מקום). מדוע? התשובה היא משיכה בכתפיים…15:30 האדם בתא המעצר עדיין נמצא שם, היה שם כשהגענו, אבל רק המפקד יכול לבדוק את תעודת הזהות שלו. זה האחרון נע הלוך וחזור בין הקרוסלות המרוחקות, בנקודת בדיקת הרכבים והקצה הדרומי של המחסום שבו אנו מצטופפות. הוא מרשה לנו להקשיב לשיחות שלנו בטלפון השדה ולהתקרב למתחם המעצר. יתכן שהנביחות שלו גרועות מנשיכותיו (דרך אגב אין שום כלב עקוץ פרעושים בסביבה היום).15:40 דובר עברית שוטפת נוסף נדחף על ידי אותו החייל שדחף והתעלל בתושב בית פוריק לשעבר. הפעם הפלשתינאי חסר המזל נשלח אל תא המעצר. דקה אחר כך, המפקד והחייל הדוחף, המבחינים בנו צופים בהם, מתייעצים, הולכים אל תא המעצר, דוחפים את האדם החוצה ומכוונים אותו למתחם המעצר שבו יש בעיה קטנה עם השער האלקטרוני… האיש מגיע בסופו של דבר פנימה, קופץ על החומה, יושב עליה, מתלונן דקות מספר מאוחר יותר לפני חייל שעובר שם שיש לו בעיה עם הרגל, מפשיל את מכנסיו להראות, אך ללא הועיל. 15:45 פלשתינאי ישראלי מנצרת עילית מוחזק עתה – לא בתוך המתחם, אך מחוצה לו. תעודת הזהות הכחולה שלו נראית בבירור כאשר מפקד המחסום צועק לתוך טלפון השדה שלו ושוקל מה לעשות אתו. התשובה ללא ספק היא לתת לו לחכות, או אולי לא, ותעודת הזהות נדחפת לכיסו של המפקד (כפי שנהוג במקומות האלה) אך מאידך ברור שהמפקד מודע לנוכחותנו. האזרח הישראלי אומר שזאת הפעם הראשונה שלו, הוא ביקר ידידים בשכם. בשום אופן אין הוא מוכן לדבר אל ה-מת”ק והוא מחכה בסבלנות. זמן קצר לפני שאנו עוזבים, בערך בשעה 16:00 חוזר מפקד המחסום משיטוטיו בחלקים אחרים של המחסום שבהם התבקשנו לא לעמוד, שולף את תעודת הזהות הכחולה מכיסו ונותן אותה לישראלי, ללא מילה. רוב מהומה על מאומה, הגחמנות של הכיבוש…