חווארה, יום ד’ 11.8.04, בוקר מיכל פ, יהודית ו, אורית ב, חנה א, רותי ק. (אורחת) חווארה דרום, מדווחת יהודית: 8:15- הקימו סככה למעוכבים. אפילו יש שני ספסלים. יש כבר 3 מעוכבים.שתי ערביות ישראליות מסורבות כניסה לשכם.ב-9:00 יש כבר 13 מעוכבים ורק כעת מעביר מפקד המחסום את מספרי הזיהוי שלהם לבדיקה.9:30 – שוחררו 10. נשארו 3. בין המשוחררים כמה סטודנטים בלי כרטיס אוניברסיטה, אך לא ניתן להם להיכנס לשכם.10:00 – מפקד המחסום מסרב לדבר איתנו, מסרב לענות כשפונים אליו בעניין צעיר עם תחבושת על העין והזמנה לבדיקה בבי”ח היום.בינתיים יש 5 מעוכבים.10:30 – 9 מופיעה מתנחלת שהביאה גלידה לחיילים ונכנסת לויכוח איתנו, בעיקר עם אורית. חווארה צפון, מדווחת חנה: 8:10- עגלות ממתינות עם הציוד לפני קרונית השיקוף. החיילים בהפסקת אוכל והמיתקן מושבת בינתיים. כעבור 20 דקות היא מופעלת מחדש. למרות מכונת השיקוף, חייל בנקודת בדיקת התעודות מנחה אישה להוציא חפצים על השולחן שעדיין נמצא ליד שערי הכניסה המסתובבים.תור היוצאים משכם אינו ארוך. חייל אחד בינתיים בעמדה. כעבור כמה דקות הצטרפה אליו חיילת לעמדת בידוק הנשים.במיתחם המעוכבים ממתינים 12. כולם נראים צעירים, מתחת לגיל 35. אחד החיילים ניגש ועוסק ב’חינוכם’: “שב נורמלי”; “תן מקום לבן-אדם”.משך הזמן משוחררים חלק מהמעוכבים, אם כי לא לכולם ניתנת האפשרות לצאת משכם. למרות בדיקת ת.ז. מתנהל דיון לגבי כל מעוכב גם ליד המיתחם. ע. נציג המת”ק מצטרף לתהליך השחרור ומתייחס למשל, לבחור מבית-לחם שהחייל לא מאפשר לו לעבור אך ע. מסביר כי הוא בדרך לאירוע משפחתי.בינתיים מצטרף גם קצין בדרגת סג”מ שעוסק גם הוא בדיון. המעוכבים נעמדים עם הקראת השמות והוא: “הי לשבת! מה לא ברור”. נשארים 5 מעוכבים.עבודות הבינוי נמשכות כל העת. תוך כדי, מניחים קורת עץ, חלק ממנה באוויר, בין הממתינים לבין השערים. מה אנשים אמורים לעשות עכשיו?! איך ידלגו מעל הקורה עם ילדים על הידיים, נושאים בידיהם חבילות?!.מגיע אדם עם מזוודה. החייל שולח אותו לעגלה. האיש מסביר שהוא בדרך לחתונה ברמאללה ויש לו הרבה כסף במזוודה, הוא לא רוצה להפקיר את המזוודה. החייל: “לא רוצה להתפוצץ עם התיק שלך”.חשוב לציין כי השערים צרים יחסית, מתאימים לאנשים בממדים ממוצעים ללא ציוד, ויוצרים לפעמים מלכודת. נוסף לכך, מרצפות הבטון אינן בגובה אחיד ויש ביניהן מרווחים, כך שלעתים נופלים בגלל זה. אנשים עם חבילות מתקשים לנוע בשערים, אימהות עם תינוקות על הידיים שילדים קטנים נוספים אוחזים בשמלתן, מוטרדות מעצם המעבר, נראות כנחפזות להיחלץ ולא תמיד ערות לפגיעות של הילדים. אפילו החייל מתבונן בהן בהבעה של חוסר נוחות כאשר ילדים פורצים בבכי מהמלכודת שנקלעו אליה, אצבעותיהם נתפסות בסורגים, אך מפטיר “הן מטומטמות, הן לא מצליחות לעבור”.ואי”א בלי הדברים ה’קטנים’: חייל אחר מזה שהוזכר לעיל ממשמע גבר שכבר נכנס לשער. מאחר ולא חיכה לקריאה ‘תעל’ מעמיד אותו בצד לדקה, מחכה ואז קורא לו: כנ”ל גבר אחר.ברגע שנכנסת לשער אין דרך חזרה. כשעזבנו היו שוב 12 מעוכבים במיתחם.