חווארה, שבת, 6.11.04, בוקר משקיפות: עדנה ק’, אודליה ב’, עינב ק’ (מדווחת) יצאנו בשעה עשר בבוקר לכיוון חווארה. ב-10:30 הגענו לצומת תפוח, שהיה עמוס. עצרנו לבדוק מה קורה. משאיות ומכוניות רבות עמדו משני הכיוונים, ואנשים שהורדו ממוניות עמדו בצד הדרך, ביניהם עיתונאי מעיתון “אל עיים” (“הימים”) שרצה להגיע לביתו ברמאללה, ואיש צוות רפואי. לאחר שיחה עם החיילים במקום, איש הצוות הרפואי הצליח לעבור, העיתונאי נאלץ לחזור לשכם, והמשיך איתנו לחווארה חווארה ב-11:00 הגענו לחווארה. בחווארה דרום המצב נראה סביר. שישה אנשים שהו בסככת המעוכבים, אחד מהם מיהר להגיע לשכם, להוציא תעודות לפני שעת הסגירה ב-12:30. לאחר שיחה יעילה עם מפקד המחסום (שלדבריו אימו פעילה פמיניסטית ולכן אהד את מטרותינו), ענייניו זורזו והוא שוחרר כעבור רבע שעה. במחסום פגשנו את הירושלמיות, ולכן המשכנו צפונה, לחווארה צפון, שם סיימה הקבוצה של חנה ב’ את המשמרת. לדבריהן המצב במחסום היה קשה, והיו מעוכבים רבים ששהו שם כבר משעה 7:30. ב-11:30, לאחר שהגענו למחסום, שוחררו כולם. בית איבא הגענו בשעה 12:00. המצב היה מזעזע. המחסום המה אנשים, משאיות ומעוכבים רבים. בסככת המעוכבים שהו בסביבות 50 איש, רובם השתייכו לקבוצת סטודנטים שעברה את ההרים בבוקר ונתפסה בידי החפ”ק, ביניהם גם נשים. לדבריהם הם נתפסו בשבע בבוקר, עוכבו שעה בשמש, ושמרו עליהם חיילים שרוביהם מכוונים לעברם. בסביבות שעה שמונה הועברו למחסום מפקד המחסום היה ש’, ונראה היה כי המחסום מעוצב בדמותו הסדיסטיתבין קבוצת הסטודנטים שנתפסה בהרים היה בחור שלדברי החיילים התפרע והוחזק משמונה בבוקר בצינוק, כאשר ידיו ורגליו קשורים באזיקונים, וסמרטוט קושר את עיניו. כמובן בצינוק אין אפשרות לשבת, וכך הוא עמד, ללא יכולת תנועה, משעה שמונה בבוקר (לדברי הפלסטינים) ועד השעה ארבע (אנחנו כאמור הגענו למחסום ב-12:00, והוא כבר היה במצב הזה). בארבע, כאשר שוחרר, קיבל “מתנת פרידה” מיוחדת מידי אחד החיילים במחסום, חייל ממוצא אתיופי שאיננו יודעות את שמו, וראשו הוטח בקיר! במהלך ארבע שעות שהייתנו במקום, ניטפל אליו גם ש’, מפקד המחסום, ונכנס איתו לצינוק, כשהוא מכוון אליו את רובהו ומורה לו לעמוד עם הפנים אל עבר הקיר. מיותר אולי לומר כי כל ניסיון לקומוניקציה עם החיילים בבית איבא היה חסר תוחלת כמעט לחלוטין. ולא משנה כיצד ניסינו לדבר על ליבם.מקרה נוסף היה של אב שניסה לעבור עם בנו בן ה-16, אשר סבל מכאב שיניים, לשכם בדרכם אל הרופא. לאב הותר לעבור, אולם מהבן, למרות שהיה רשום בתעודת הזהות של האב, נמנעה הכניסה. האב התווכח בעברית עם ש’, אשר התעצבן על האב והיה עיקש בהחלטתו לא להקשיב לו.כל העת ניסינו ליצור קשר עם המת”ק. התקשרנו לאבו-אני, מת”ק שכם, שהבטיח לטפל בעניין והתקשר לש’ ש”הרגיע” אותו. הוא אמר לנו לפנות לד’, נציג המת”ק במחסום, שהיה בחור אנמי לחלוטין שלא עמד כנגד החלטותיו של שמוליק ואופן ניהול העניינים שהוא הכתיב. ניסיון לגשר בין האב לבן עם כאב השיניים ובין ד’, נציג המת”ק, נתקל בהתנגדות של ש’ שכפה על ד’ לנהוג לפי החלטותיו. כמו כן, עקב ניסיון זה, הוציא ש’ אזיקונים ונפנף בהם אל האב ואיים עליו, בחיוך של רוע, שיצרף אותו אל הבחור הכלוא בצינוק. בשיחה נוספת עם אבו-אני הוא אמר כי ש’ טוען כי האב מתפרע ולכן הוא אינו יכול להעביר אותו את המחסום. ה”התפרעות” של האב היתה ויכוחים שכללו התמרמרות תקיפה על הדמוקרטיה הישראלית, אך לא היה שום מחווה אלימה כצעקות או איום פיזי על החיילים. בסופו של דבר הבן עבר דרך ההרים, והאב עבר בגפו לכיוון שכם.בהמשך ניסינו ליצור קשר גם עם ערן, מת”ק שומרון, בטענה שנדמה כי ש’ ופקודיו אינם מצליחים להשתלט על העומס וסערת הרגשות במחסום, ובנוסף לבקש שיטפל בנושא העציר העצור זמן רב בתנאים לא אנושיים. ערן הבטיח בשעה 14:00 לשלוח מ”פ למחסום. אף קצין לא הגיע עד 16:00, שעת עזיבתנו.גם באזור מעבר כלי הרכב היה עומס רב. בין כלי הרכב המעוכבים היו אמבולנסים, רכב או”ם ומשאיות עם ציוד רפואי. על אחת המשאיות, מלאה בתרופות (בדקנו) לשכם, נאסרה הכניסה לעיר. את נהג המשאית שניסה לנהל משא ומתן עם החיילים ניער חייל בשם א, כשידיו אוחזות בצווארו של הנהג. החייל הרפה מאחיזתו רק לאחר התערבותה של עדנה.התקשרנו לדליה בסה, המתאמת הרפואית, ועזבנו את המחסום בתקווה שהיא תמשיך ותטפל בעניין המעבר של המשאית עם התרופותבדרכנו חזרה נתקלנו במחסומי פתע רבים, בשל התרעות, לדברי החיילים, וכן בנהגי מוניות שעוכבו בצד הדרך, בגלל שהמתינו לאסוף נוסעים שעברו דרך ההרים. הפקת לקחים אישית, בעקבות שיחה מאוחרת עם ענת בילצקי מ”בצלם”, היא להתקשר במצבים כאלה, שבהם נראה כי מופרים באופן בוטה זכויות אדם, כפי שקרה לגבי הבחור בצינוק, ישר לדובר צה”ל ולעיתונאים ככרמלה מנשה. לקח נוסף – להצטייד במצלמה.