חווארה, בית פוריק, שבת, 1.9.07, אחה”צ משקיפות: שתי אורחות , איה ק., ויווי צ., רוני ה. (מדווחת)תרגום: חנה כ.15:30-18:10חווארה היה זה היום הראשון ללימודים בבתי הספר ובאוניברסיטאות – זמן המתנה של שלוש שעות בממוצע!הצפיפות מאחורי הקרוסלות נוראה וקולות מחאה נשמעו במשך כל המשמרת שלנו. לא יכולנו לראות את סופם של התורים ותריסרי נשים שכבר עברו חיכו לגברים שלהן במשך שעות ארוכות.בתא המעצר שלושה ילדים ונהג מונית אחד. מאחר שמפקד הפלוגה היה נוכח במחסום, ביקשנו ממנו שיתערב. “אם הילדים נמצאים שם הייתה ללא ספק סיבה שישימו אותם שם. חוץ מזה הם בוודאי לא ילדים אלא צעירים בני 17”. עם זאת, כאשר הלך לראות אותם, הוא נוכח שהם כבני 10 ושחרר אותם, לא מבלי שיאמר לנו שהם נתפסו במקום שבו לא היו אמורים להיות ובכך “סיכנו את הבטחון”. הוא אמר את אותם הדברים על נהג המונית, ושהוא ישוחרר כאשר יבין שלא היה עליו לעמוד בשטח המחסום (ואכן הוא שוחרר אחרי 17:00 לאחר שעזבנו לבית פוריק, מאחר שחשנו שהנוכחות שלנו הייתה בלתי מועילה. נוסעי המונית של הנהג הזה באו מפעם לפעם לברר מה עלה בגורלו, הם חיכו לו משום שהם היו מאותו הכפר, ומשום שכבר שילמו לו!כאשר שאלנו את מפקד הפלוגה מדוע על אנשים לחכות 3 שעות בתור הוא הסביר שזה בשל “מחסור בכוח אדם” ושלמרות המחסור, יש צורך לבדוק כל אדם בצורה יסודית.קבוצה של בני נוער מלווים במבוגר מן הכפר ביתא ביקרה באוניברסיטת שכם. אחרי שהם עמדו שלוש שעות בתור נאמר להם שאסור להם לעבור. היו להם תעודות הלידה + העתק של תעודת הזהות של אביהם, אבל בכך לא היה די. רק אחרי ההתערבות של הסמל הראשון, שהמבוגר שבקבוצה פנה אליו, אפשרו להם לחצות את המחסום ולהגיע הביתה. לילד אחד לא הייתה תעודת הלידה שלו ושום דבר לא עזר. רק כאשר הגיע אביו במיוחד לשם כך מביתא, הוא הורשה להצטרף לקבוצה שלו.איש צעיר מתקרב אלינו בכעס. היה עליו לעמוד בתור במשך שלוש שעות, למרות שיש בידו תעודה רפואית הקובעת שהוא חולה סכרת. החייל שממנו ביקש שירשה לו לעבור לתור ההומאניטארי ואשר לו הראה את המסמכים הרפואים, אמר: “לא אכפת לי שתמות, אבל עליך לחזור לתור הרגיל!”אישה בסוף הריונה מבקשת מן האנשים בתור ההומאניטארי שיתנו לה לעבור לפניהם מאחר שאינה מרגישה בטוב. הם הסכימו, אבל החייל הבודק שלח אותה חזרה לסוף התור כדי ללמד אותה “נימוסים”.כשחזרנו מבית פוריק ראינו שני חיילים במגרש החניה כשהם מחפשים ילד שלא היה לו שום מסמך ולא הורה מלווה. הילד הצביע על איש בתור ואמר שזה אביו. כאשר בדקו את האיש הסתבר שזה לא היה נכון והחייל רדף אחרי הילד שהיה מהיר ממנו ונעלם. החייל יצא מדעתו וחזר שוב ושוב “הוא שיקר לי, אתם מבינים, הוא שיקר לי”.ובכן, מה אנו יכולים לצפות מחיילים אשר השירות הצבאי שלהם מתבטא ברדיפה אחרי “ילדים שקרנים” או חינוכן של נשים בהריון?הפס הלבן מיד עם הגיענו ביקש מאיתנו הסמל בצורה נימוסית מאד לסגת לפס הלבן. אנו סירבנו בנימוס והוא די התרגז עלינו. שעה מאוחר יותר הוא שלח אלינו את מפקד הפלוגה שלו לדבר אתנו. מפקד הפלוגה היה נימוסי ביותר וסיפר לנו כמה פעמים הוא קורא את הדו”חות שלנו וכמה זה חשוב עבורו לראות את המחסום בעיני אזרחיות. הודינו לו על דברי ההערכה והנחנו שתהיה בו הבנה לצורך שלנו בנקודת תצפית טובה. אך על הנקודה הזאת, למרבה הצער, לא יכולנו להסכים. המשכנו בשיחת הנימוסין ודיברנו על “מלחמת הכוחות” בין הצבא ומחסום-ווטש, ואפילו צחקנו בנימוס על המלחמה הזה. הדבר היחיד ששכנע אותו בסופו של דבר, הייתה העובדה שאנו חייבות להיות במקום תצפית שממנו נוכל לראות את הדלת של תא המעצר!!! כמובן, כדי שיהיה בידינו לכתוב דו”חות מהימנים!בית פוריק בניגוד לחווארה הצפופה יתר על המידה, היתה בית פוריק עזובה כמעט כליל. מדי פעם עברו אמהות עם ילדיהן או סטודנטים שחזרו מן האוניברסיטה. בשעה 17:25 הגיעה מונית מלווה בג’יפ צבאי. על הנוסע היה לצאת, לעבור את המחסום ברגל, אבל את הנהג כיוונו לתא המעצר. הוא נהג על כביש האפרטהייד , או, כפי שהוא כונה על ידי אחד האורחים האמריקנים, כביש הנסיעה לחוד (apartrtide). דיברנו עם מפקד המחסום והוא טען שהיה יכול לעצור גם את הנוסעים, אך הוא חושב שאין בכך טעם. על הנהג, לעומת זאת, יהיה לשבת בתא במשך שלוש שעות, ללא “הקלה בעונש”.