חווארה, בית פוריק, יום ג’, 1/3/2005 אחה”צ א-זאווייה – בשל מחסום מאולתר משקיפות: אדיבה ג’, מענית ש’ (מדווחת) 14:15 בצומת תפוח 10 מכוניות. בחווארה דרום ריק.במחסום גב אל גב בבלטה, אין משאיות על הכביש הראשי. בפנים ממתינים חמישה רכבים בכל כיוון. לא מדדנו זמן. בבית פוריק שקט, יש תנועה רבה. שלא כרגיל הרוב נבדקים. החיילים מאד משתדלים, ועונים לשאלותינו באדיבות. זמן ההמתנה המקסימלי שמדדנו, שש דקות.>פבחור צעיר מעוכב מאחר וארבע הספרות האחרונות במספר הזיהוי תואמות לרשימות שבידי החיילים. מפקד המחסום מתקשר שוב ושוב כדי לקבל אישור לשחררו. משוחרר אחרי כרבע שעה.הורים מבוגרים ובנם כבן עשרים מבקשים להיכנס. לבחור אין אישור, אך מניחים לו להיכנס כנראה אחרי הסבר שלא יוכל לצאת. בחווארה צפון : 3 מעוכבים, תור של אנשים מאחורי הקרוסלות. בדיוק כשאנו מגיעות עוצרים את אחד המעוכבים, כלומר מכסים את עיניו וכופתים את ידיו באזיקי פלסטיק מאחורי גבו. מעבירים אותו לתא המעצר (קובית בטון הדומה לעמדת שומר לה דלת ברזל קטומה) ומביאים לו כסא פלסטיק. העצור נראה מתורגל ולא מתרגש, מתלונן שהאזיקים לוחצים. מפקד המחסום אומר לי ששם את האזיקים מעל הסודר כדי שלא יכאיבו, אך בכל זאת פותח ומסדר את האזיקים שוב. האווירה קשה למרות שאין אירועים מיוחדים, והתור זורם. זמן המתנה מקסימלי, שמונה דקות.מפקד המחסום מתקשר כמה פעמים מבקש שיבואו לאסוף את העצור. כעבור כעשרים דקות מגיע רכב מהמת”ק לאסוף את העצור, וצעיר נוסף מצטרף כדי לסדר אישור.המעוכבים משוחררים, מעוכב נוסף לפני שאנו עוזבות.האנשים מורגלים בטכנולוגיה, הרוב מחכה רגע נוסף כדי לא להילכד בקרוסלה. עדין יש הנלכדים בתוך הקרוסלה, ממתינים שהחייל ילחץ על הכפתור, אדם אחד בכל פעם. חווארה דרום: ריק.16:45 צומת תפוח: 18 רכבים ביציאה, ו 5 בכניסה.התבקשנו לנסוע לכפר א-זאווייה, בו הוצב מחסום מאולתר. מתנדבות IWPC התקשרו וסיפרו שהחיילים אינם מניחים לאישה זקנה וחולה לעבור. עצרנו בא-זאווייה על כביש 5, אין ירידה למכונית מהאוטוסטרדה לכביש המשובש המחבר את הכפרים. בשביל העפר יורדים פועלים השבים מעבודתם. השביל תלול מכדי לשמש אישה עם תינוק או אדם מבוגר. במקום ארבעה חיילים, וג’יפ מג”ב שהגיע כנראה כמה דקות לפנינו. חיילי מג”ב בודקים את המכוניות והאנשים. פתאום, החיילים מזנקים לגבעונת הירוקה הסמוכה, ומביאים את הפועלים, שדקות ספורות קודם ירדו איתי מהכביש הראשי, ניסו ללכת לביתם בלי לעבור דרך המחסום. ה”ברחנים”, פועלים כבני 35-50 , מעוכבים, מתלוננים על עייפותם, מצביעים לעבר ביתם, כה קרוב.החיילים כועסים ואינם מניחים לי לגשת לדבר עם המתנדבות. אינם עונים לשאלה מה קרה, ומאיזה יחידה הם.הממתינים במכוניות אומרים שהם מחכים כחצי שעה. מספרים שהיו יריות בסמוך על דחפור. חלק טוענים שהיריות היו אמש, וחלק לפני כשלוש שעות.החיילים עוזבים, המתח יורד. אני ניגשת למתנדבות (באישור חיילי המג”ב) שמספרות שהחיילים הגיעו כשלוש שעות לפני כן, חסמו את הדרך, איש מהם אינו דובר ערבית. הויכוח נסב על מעבר אישה חולה לרופא. חיילי מג”ב טוענים שאינם יודעים בדיוק מדוע הוקפצו מטול כרם. הם אינם מכחישים שהפועלים מעוכבים כעונש, מתקשרים ושואלים אם אפשר לשחררם, ומסורבים. מבטיחים לי שישחררו אותם בקרוב.מאחר והפועלים מעוכבים “רק” רבע שעה אין טעם להתקשר בעניינם. המתנדבות מה IWPC מבטיחות להודיע במידה ולא ישוחררו במהרה.