חווארה, יום ב’ 2 למאי 2005 , אחה”צ.ציונה ש., דניה ז., רותי ק. (מדווחת)למעשה יכולתי לכתוב אין מה לדווח בחווארה. נדמה לי שזו הפעם הראשונה לאחר כשנתיים במחסום הזה שבאמת לא היה כמעט מה לדווח , מעט עוברים ושבים, אין תורים אין מעוכבים, תנועת הרכבים זורמת , פקד המחסום מיכאל בסדר ומשוחח עמנו.. אבל… קבלנו טלפון בטרם יצאנו, מהמשמרת הקודמת שבצומת תפוח לא נותנים לפלשתינאים להמשיך דרומה בכביש 60 לעבר רמאללה. יש הוראת “בידוד” או “ביתור” בין אזור השומרון ואזור בנימין. ואכן כך היה. בהגיענו לצומת .דברנו עם חייל מילואים שהסביר ולא התעמק שמותר רק לרופאים ואולי מורים ובעלי אישור מיוחד להגיע לרמאללה. השאר מוחזרים. ואכן ראינו מכונית עושה סבוב פרסה וחוזרת.. היה תור ארוך של מכוניות מכוון שכם דרומה. לא יכולנו לעצור אך מובן שבבדיקה מדוקדקת של כל הנוסעים התור נמשך וחלק נכבד יאלצו לחזור לעומת שבאו.כאמור בחווארה לא היה לנו מה לעשות. צפינו בהעברת פצוע באמבולנס מרמאללה שהועבר גב-אל-גב לאמבולנס לבית חולים רפידיה. עברה דילפומאטית במכונית עם לוחית ישראלית. בקיצור הכל זרם.נסענו לבית פוריק גם שם היו מעטים היוצאים משכם בלי בעיות וחיילים נוחים ונעימים (גם חיילות). דברנו עם נהגי המוניות שאחד מהם חזר וסיפר את מקרה הזקן מבית דגן שהותקף על ידי מתנחלים מאלון מורה.חזרנו למחסום חווארה לפרק זמן נוסף . לקראת חמש וחצי החלטנו לחזור.ב צומת תפוח תור נורא של כ 40- מכוניות המשתרכות בקצב צב. צלצלנו לראאד להודיע לו על כך. הוא היה בטוח שכבר הסירו את הסגר והדרך לרמאללה פתוחה. בקשנו ממנו לברר ואם עדיין יש איסור למצוא דרך להודיע לפלשתינאים שלא יחכו לשווא בצומת. הוא הבטיח לטפל בענין אך לא היה בידינו לבדוק אם אכן הדבר נעשה.