חווארה דרום, יום שלישי 15.06.04, בוקר משקיפות: אפרת ק’, רוחמה ס’, דבורה ל’ 10:00 בבוקר כ-50 איש מחכים בתור, אין מכוניות, מעוכבים 2 נשים ו-2 גברים. התור זז. שתי הנשים המעוכבות, אם ובת, שוחררו אחרי 15 דקות בערך. היתה התראה לגבי אשה צעירה המבקשת לעבור במחסום והחיילים חשדו בבת. אחד הגברים המעוכבים שוחרר אחרי כחצי שעה אבל השני עדיין חיכה כשעזבנו ב-11:45. החיילים אמרו שהוא הציג פתק מבית חולים שהיה שייך למעשה לאחותו ועל כן הם בודקים אותו ומענישים אותו. לדבריו הוא הציג את הפתק השייך לאחותו והם (החיילים) לא הבינו אותו. לדבריו, שוב, לא היתה לו כלל כוונה להטעות אותם ולהציג את הפתק כאילו היה שלו. במהלך המשמרת שלנו נוספו עוד 6 מעוכבים בגילים 16-35, כולם ניסו לחזור הביתה לשכם או לכפרים הסמוכים. עדיין אין סככת צל בחווארה דרום וקשה מאוד לראות בחורים צעירים שפשעם היחיד הוא גילם הצעיר, ניצלים ומתייבשים בשמש הלוהטת וזוכים ליחס נוקשה ואכזרי אם רק העזו לשאול למה זה צריך לקחת כל כך הרבה זמן.אחד החיילים השתמש ברמקול ללא צורך ונראה חסר סבלנות לחלוטין. שאר החיילים היו עניניים ואדיבים. התורים המשיכו להתקדם ולפעמים אפילו נגמרו. אדם אחד שאשתו נסעה לשכם לניתוח דחוף ביקש לעבור כדי לראות אותה. החיילים סירבו לאפשר לו זאת באומרם כי עליו להציג אישור מעבר מן המת”ק. התקשרנו לראאד מהמת”ק ובתוך כמה דקות הוא שלח נציג מהמת”ק שהעביר את האיש ואת גיסו, רופא במקצועו. במקרה אחר החיילים לא אפשרו לנשים אחדות, בעלות דרכונים זרים, לעבור במחסום. הן לא ידעו (וגם אנחנו למדנו רק היום) כי אזרחים זרים הרוצים לעבור חייבים בוויזה מיוחדת או באישור בכתב מארגון או ארגוני זכויות האדם שבהם הם פעילים. שוב התקשרנו למת”ק. נציג המת”ק הסביר ופירט את הכללים החלים על אזרחי חוץ, בכללן קבוצת הנשים הזאת, והמעבר הוסדר. למדנו גם כי ערבים אזרחי ישראל מורשים לעבור רק במצבי חירום קיצוניים הקשורים למשפחה הקרובה. ערבים אזרחי ישראל שניסו לעבור היום לא עמדו בקריטריונים אלה.