חווארה, עווארתה ובית פוריק, יום ה’ 28 בספטמבר 2006, לפני הצהריםצופות: עדנה ק. (מדווחת) ונאוה א. (משלימה)כל השבוע כאבה לי הבטן. קראתי את הדוחות על המחסומים סובבי שכם, על ההתעללות, על התורים, על הרובים השלופים, ושאלתי את עצמי אם כדאי לנסות לברוח מן המשמרת באיזה תואנה. בסוף הגיע בוקר יום המשמרת. שעה שש בבוקר נאווה התייצבה בביתי ויצאנו.הגענו לזעתרה. החיילים קיבלו אותנו במאור פנים של נכד שאיבד את סבתא שלו בארץ רחוקה והנה היא מופיעה מולו במחסום. כן, יש בידול קטנצ’יק . רק 18 עד 25 משכם. טול כארם וג’נין חופשי-חופשי. מעט מכוניות, בידוק קפדני אבל חביב וקצת תפדאל ושוקראן. אחרית הימים.החלטנו לנסוע לבית פוריק לפני שנעצור בחווארה, מפני שלטענת הפלשתינים אנחנו תמיד מגיעות מאוחר מדי לשם ומאחרות את האקשן. מאחר ששעון קיץ בגדה. יצאנו מזעתרה בסביבות חמש וחצי שלהם. בדרך, מחסום בורין, כ-30 מכוניות, תור שנראה אין סופי ומתפתל גם מכיוון ג’ית. החלטנו לעמוד בהחלטה להגיע לבית פוריק מוקדם. השארנו את המחסום לאנחות ונסענו.בבית פוריק דממה. אין תור, אין מכוניות, אין אנשים. הגענו לחיילים, מסתבר שגם הם איבדו סבתא. איזה מאור פנים, איזו שיחה! קדם לשיחה המשפט הבלתי נמנע “אסור לי לדבר איתכן” ואחר כך שטף לא נגמר של דיבורים. את החיילים לא מעניין איך נראית הבטן של הבאים מבית פוריק ומה בדיוק יש להם בכיס הקטן של הארנק.הבידוק מהיר, ענייני, בלי צעקות בלי השפלות. לאן התדרדרנו?חזרנו לחניית המוניות ונזכרנו שבמכונית מחכות כ-10 שקיות מלאות כל טוב, מבגדים ועד ווילונות למסירה. נכנסנו לתוך הכפר בחיפוש אחרי מישהו לתת לו את הדברים.הכפר ריק לחלוטין, מרחוק ראינו כפרית זקנה הולכת ברגל. שאלנו אם היא צריכה כמה דברים. אני לא יודעת מה ריגש אותה. הדברים שהגיעו מארץ השפע, או המחווה.אבל היא היתה נרגשת מאוד וביחד העברנו את השקים למבנה שנראה כמו דיר. היא לא הפסיקה להודות ולגעת בנו ולנשק, וסיפרה על שמונה הבנות ושלושת הבנים שלה. שכל אחד נמצא בקצה אחר של הגדה, זה ברמאללה, זאת בבקעה וזאת בטול כארם. אין ביניהם קשר של ביקורים, הסבתא הזאת דווקא לא רואה את הנכדים שלה. היא גם לא יכלה לראות את הבת שלה כשהייתה מאושפזת בבית חולים, וגם לא לעזור לה בהשגחה על הילדים.בעוורתא השקט ממשיך לחגוג.נסענו לחווארה. שוב תדהמה. תורים קצרים, מפקד חביב: עוז. קצת לא שמים לב למכוניות שמתכוונות להיכנס לשכם. אבל לא רוע לב מכוון. סתם ילדים שכבד עליהם המחסום. להערתנו הם מאיישים את העמדה. קצין מתק שאני לא מכירה פונה אלינו ביוזמתו ומדבר איתנו על המצב. מאחר שלא יכול להיות כל כך בסדר, חיפשנו שלדים בחדר המעצר, ריק, חוץ מהטינופת הבלתי נמנעת. אפילו החיילת בדרכה לעמדה, שמטה את הארשת הביצ’ית מעל פניה.אם הכל כל כך בסדר החלטנו לנסוע לאן שכן היו בעיות, חזרה לבורין. למחסום הפתע ולתור הארוך שראינו קודם. תוך שאנחנו מתלבטות איפה לחנות כדי לא לזכות בעוד דוח חנייה מהמשטרה שאוכפת את החוק על כווולם בגדה, הגענו, יוק. המחסום נעלם. הדרך פתוחה. בטח הבלגן חוגג עכשו בזעתרה. שעטנו לזעתרה, אותם חיילים חביבים, אותו אין תור. נסענו הביתה. ועכשיו בקצרה: 05:25 שעון חורף. בזעתרה אנשי מג”ב ונח”ל . אין תור מכל הכיוונים, בידוק מהיר הוסר הבידול לאנשי ג’נין ותול כרם, שכם – 18-25.קצת לפני שש: מחסום בית פוריק. מעט חיילים ועוד פחות פלסטיניים. לדבריהם בארבע בבוקר היתה תנועה ערה יותר.לפני שבע: עווראתא. במגרש בצד הישראלי הרבה “עגלות” מחכות ל”סוסים” שיגררו אותם הלאה. לפי קופסת תעודות הזהות הרבה משאיות כבר הספיקו להכנס העירה הבוקר.לדברי המפקד האמבולנסים מקבלים עדיפות במעבר ולא נוצרות בעיות עם המשאיות. אחרי שבע: חווארה. שני נציגי המת”ק – אחד ממונה על כל המעברים באזור. ליד הנקודה ההומניטרית ממתינים נוסעי מונית הנבדקת מאחור על ידי הכלבנית. הגיע הזמן שיסדרו שם סככה נגד הגשמים הקרבים.תור העוברים ברגל אינו חורג מעבר לסככה וכמעט ואין צורך לפתוח את הפשפש ההומניטרי. מדברים על כך שבקרוב יחזירו את עמדות הבידוק לתחילת הסככה ואז גם בשעת עומס כולם יעמדו מתחת לגג.קרוב לתשע עזבנו את המחסום וכאמור לא נתקלנו בתורים ועיכובים לאורך כל הדרך חזרה.