חווארה צפון, יום א’ 31.10.04 אחה”צ משקיפות: אלכס, איה ק’ (מדווחת) שבעה מעוכבים, ארבעה חיילים, רובים שלופים, כבלים משתלשלים מלמעלה מחוברים למן צלחת מתכת, ועליה כפתור, שהוא שלט רחוק, ואתו סוגרים או פותחים את הקרוסלות. דחק, קצב צב, שתי נשים נתקעות במרחב קרוסלה אחת, ואז אם וילד, ורק ילד, שבוכה.מאחורי הקרוסלה הרחוקה יותר, נאספים עוד ועוד בני אדם, גברים, ‘ארג’ע’ צועק החייל לעבר התור המשותק ממילא, מנוע מאחורי הקרוסלות הנעולות.’יאלה באנאת, יאלה’, נובח חייל לעבר שלוש נשים מבוגרות.קולות הגברים מאחורי סורגי הקרוסלה מתגברים. מרירות, צעקות, אנשים רעבים, הסף נמוך, בפנים התקוממות נוראה.בסוף הויא דולורוזה של המחכים לקבל ‘רשות’ לעבור במרחבי אדמתם וחייהם עומד החייל: בשמאלו הרובה השלוף, אלא שברפיסות, סנטימטרים ספורים מהעומדים מולו, ימינו עם האצבע על הכפתור על השלט של הקרסולות. ימינה זה לעבור, ‘לחופש’, שמאלה זה למכלאה, ‘לג’ורה’. התור גדל.אנשים זורקים את המזוודות מעל הקרוסלות, מזוודות נבדקות באקראי. בשלוש, כבר מאות אנשים צמודים לקרוסלה השנייה. איש מבוגר מאחורי הסורגים מתחנן, קולו שבור: ‘בבקשה…חצי שעה עומדים פה…’עוד שני מעוכבים נזרקים למכלאה.אישה זקנה מצווה לפתוח את הארגז שלה, המחובר בחבל. זה לוקח לה זמן, החבל קשור היטב, ידיה אינן גמישות, והתור מתעכב. היא פותחת, בארגז יש פיתות, היא מוציאה, מרימה באוויר. החייל לא מביט, ומסמן לה לעבור, היא תוחבת בחזרה את הפיתות ומתחילה לנסות לקשור את הארגז, אבל כנראה ערה לזמן שעובר ואוספת את הארגז כך, פתוח ופרום, אישה זקנה עם ארגז פתוח על הראש, וממשיכה הלאה.חריקות הפתיחה והסגירה של הקרוסלה חורשות עוד ועוד באזניים, ובעור, ובלב.הרבה נשים עם ילדים מחכים לגברים המתעכבים. אישה זקנה, בלי שיניים, עוברת, פונה אלינו, חשבנו שהיא מבקשת עזרה ונדרכנו.’לא’ הדפה את ההתכוונות, אלא שבעדינות. רצונה לספר, היא מסבירה. ואז סיפרה, סיפרה על שיניה, שאינן, ושמה שאינו, כואב. רק לספר רצתה. והקשבנו. ואמרה תודה.והלכה.’ראמאדן כרים’ נזכרנו לומר והיא הפנתה אחורה את הראש, וחייכה.אישה עם מקל נלכדת בקרוסלה. חייל שואל אישה לא צעירה בעברית ‘מה יש לך במזוודה’. היא לא עונה, לא מבינה. ‘שאלתי מה יש לך במזוודה’ הוא מתרגז. ואז עוזב, חדל, והיא עוברת.’עוד, עוד תוציאי’ אומר חייל אחר, בעברית, לאישה צעירה המרוקנת את תיקה הגדול לפניו, חפציה האישיים פזורים על הריצפה, אני מסיטה מבט, לא לראות, ‘תפתחי ע—–ד הסוף’, הוא לועג, והיא פתחה…’שלום לך’ אומר חייל אחר לבחורה צעירה ויפה במיוחד, מסמיק. היא שלא מבינה, מצחקקת עם החברה שלה, מחייכת בלי הבנה והוא מסמיק עוד יותר. כל הזמן מתווספים מעוכבים, כמה דקות לפני ארבע מעביר החייל תעודות שנמצאות בכיסיו מתברר כבר שעה.’ככה זה… לא מעבירים הכל בבת אחת… ככה זה’ הוא מסביר בנכונות.ואיך אני לא מבינה את ההוראה שירדה מהשמיים, שבה ‘דווקא’, כי למה לא, יעכבו את שליחת מספרי התעודה כמה שאפשר, כדי שיאלצו מי שמחכים לחכות כמה שאפשר, לסבול כמה שאפשר, כמה שאפשר למתוח, את גבולות הרשע, ואפשר מתברר, הרי אפשר ורצוי למתוח עד בלי די, את הפגיעה לשם פגיעה…. שהיא המטרה ממילא… אז מה אם זה אומר שחוץ ממסכת העינויים מלכתחילה נוספת עוד שעה… אז מה. בהרצאה של עמירה הס השבוע היא ציטטה את מתאמת הפעולות בשטחים בשנת 96 שנשאלה למה מי ‘שעל פי ההוראות’ יכולה להגיע לעזה, ומקבלת תסריכים, אלא שליום, לשבוע, עבור צרכים מאוד ממוקדים, רפואיים לרוב, וזה אומר לעמוד שעות, וימים, כל פעם, אז מדוע שלא יוציאו ל’מי שאפשר’ נניח היתר לשנה שאלה עמירה הס.’כי הם לא צריכים’ הסבירה הכובשת הגזענית. כי ‘הם’ לא כמונו, ‘הם’ לא זקוקים לחופש, לראות את השקיעה, לבקר חברים, לחלום, הם צריכים אולי ביקור בבית חולים, כן, זה אולי גם הם, כמו הכלבים והחתולים והעצים, אבל ‘חיים’, פשוט חיים, לא, זה ‘הם’ לא צריכים.color = red> אישה מעוכבת בין הגברים. בעשרה לחמש מוחזרות התעודות, המחסום כבר ריק לגמרי. שני בחורים צעירים, בני דודים, נתקעים ביחד בקרוסלה ומתפקעים מצחוק. שמן של הקרוסלות בפי הפלסטינים מסביר לי בחור מחווארה זה “מעאתת ג’אג'” שפרושו המכונה שבה מנקים את העוף אחרי שנשחט.