חווארה צפון, יום ראשון, 14.11 צופות: איה קניוק, גל קרניאל (מדווחת). תוספת לדוח של איה בקצה המחסום הצפוני, ליד השלט הירוק של מע”צ המורה על הכביש לשכם, מרחק של כ- 50 מטר מהמחסום עצמו, עומד טנק של צה”ל (יתכן שזה נגמ”ש, איני בקיאה בטרמינולוגיה). כל הטנק-נגמש מסמן, באופן מכוון או מקרי (הרי יתכן שסתם נסעו לשם החיילים) את הגבול אליו המוניות מגיעות. מה שאומר, שאנשים הלכו עד למונית בערך פי 2 מההליכה המייגעת השגרתית. אני חציתי את הקו בכ- 5 מטרים, על מנת לנסות להבין דבר מהנהגים אודות הנחיות חדשות וכו’. כששבתי, החיילים עצרו אותי בצעקות, בטענה ששבתי משכם כעת, ושבכל אופן, זה מחוץ לשטח המחסום (!) ואסור לי להיות שם. חלקתי על דעתם והמשכתי. באופן פלאי, כעבור מספר דקות, הטנק-נגמ”ש הסתובב וחזר לשטח המחסום והמפקד ניגש אלי (שוב, יתכן שלחזרתו אין שום קשר לאירועים שקרו בהמשך). מיד כל המוניות שבו למקומן הטבעי, קרוב יותר לאנשים שעברו לכיוון צפון ונזקקים למונית. המפקד, קצין בדרגת סגן, מצידו ביקש ממני תעודות בטענה שהוא לא ראה שלא באתי משכם. אני טענתי שאין לי אחריות על מה הוא רואה או לא, ואף שוחחנו אודות מפגשנו הקודם, לפני כשלושה שבועות, במהלכו הוא החרים מפתחות של אחד מנהגי המונית כיוון שעבר את הקו הדמיוני ההוא. בשיחה ההיא ניסינו לשכנע אותו להשיב לנהג את המפתחות, והוא הסביר לנו ארוכות על הסכנה הבטחונית הנשקפת לחיילי צה”ל מעבירות תנועה של נהג המוניות, ושרטט באופק את הקו האסור. השיחה הזו, כמו גם ההיא, היו עקרות בתכליתן.סיימנו בלא תעודת הזהות שלי ובלא השם שלו ובלא מריבות. סתם בתחושה שהסתיים עוד מפגש גן-שושנה, מפגש טפשי.