ביום שישי האחרון נורתה במחסום קלנדיה ג’יהאן שהיימה כשניסתה לעבור במקום שמיועד לרכבים.

מקום שהפך לסוג של שטח הריגה.

אנשי קלנדיה יודעים שכל מי שעובר קו מסוים ברגל דמו בראשו.

ג’יהאן כנראה לא ידעה. היא לא מפה. היא מעיסאוויה.

ג’יהאן מצטרפת לשורה ארוכה של בני אדם שנורו באותו המקום, מרביתם דיממו למוות.

ידיעה אחת די זניחה בתקשורת על נטרול אישה שהתקדמה עם סכין וזהו.

מתרגלים.

היו הרבה עדים ביום שישי לאירוע. האנשים שמעו שכרזו לה לעצור ולחזור, מיהרו לגדר וראו אותה ממשיכה (אולי לא הבינה שאליה התכוונו), כשלא עצרה ירו באוויר, ג’יהאן היססה, עצרה לשנייה והמשיכה. אז ירו בה ברגליים והיא נפלה ושכבה פצועה מדממת על הדרך.

“זה היה שעה עד שלקחו אותה”, סיפר אחד, “לא”, אמר אחר, “אני הסתכלתי על השעון, זה היה שעה ועשר דקות”.

שעה, אולי שעה ועשר דקות אישה פצועה מדממת שכבה ואיש לא ניגש ואיש לא הגיש עזרה.

למה? – חיכו לחבלן הסבירו לי יודעי דבר, ובגלל שחיכו לחבלן לא נתנו לחובש שהיה במקום להתקרב, וגם לצוות האמבולנס של מגן דוד שהגיע לא נתנו להתקרב. קודם חבלן.

“הייתה לה סכין?” שאלתי, “לא הייתה סכין” אמרו, ואיש אחד אמר ששמע אולי חייל אולי מאבטח שצעק לאחר: “ראית סכין? … איפה סכין?…”

ובינתיים ג’יהאן, שכפסע היה בינה ובין המוות, מאושפזת במצב קשה בבי”ח הדסה ונאסר על בני משפחתה לשהות לידה ולבקרה.

זה אותו המקום ואותה השיטה ואותן הנסיבות שבהן נורו באפריל האחרון האחים מראם ואיברהים שדיממו עד מותם, כשכל אותו הזמן עמד בפתח המחסום אמבולנס של הסהר האדום ונאסר עליו להתקרב ולהושיט עזרה מצילת חיים לשני הירויים.

ובאותו המקום ובאותה השיטה ביולי האחרון נורתה ונפלה ומתה רע’ד שועני.

בכל המקרים איש לא נתן את הדין כי איש לא הועמד לדין ואיש גם לא ייתן את הדין.

*

הרבה רכבים צבאיים והרבה חיילים וקצינים חסמו את תחנת הדלק של פארס ביציאה מהכפר חיזמה.

זה היה עיצומו של אירוע מתגלגל שהתחיל קודם, כשבחור שנסע מהכפר נתן טרמפ לתיירת שעמדה על הכביש, הסיע אותה מחיזמה לענתא, שלוש דקות נסיעה.

כשחזר לכפר הם כבר חיכו לו, עצרו אותו, העבירו אותו מרכב צבאי אחד לשני ומהשני לשלישי, קצינים חקרו אותו, עוד רכבים צבאיים ורכבים דמי-אזרחיים (לבנים עם לוחיות זיהוי צבאיות. מינהל? שב”כ?) הגיעו ואל כולם הצטרפה פמליה שבראשה אלוף משנה.

הבחור הואשם שחטף את התיירת.

חיילים הסתובבו בשטח הפרטי של תחנת הדלק ובמכון לשטיפת רכבים שצמוד אליו ועצור הטלטל בין רכבים וחוקרים.

אחרי שקיעת השמש עברה שמועה שהתיירת שהוכרזה כנעדרת נמצאה בים המלח.

אירוע החטיפה שלא הייתה החל להתכנס.

החוטף שלא חטף שוחרר והצבא עזב.

הבחור שעד לפני כמה רגעים היה במרכזה של דרמה אמר לי :”אני רועד בכל הגוף, אני לא יכול להפסיק לרעוד”.

ופארס אמר לי: “את חושבת שככה היו עושים לו אם הוא לא היה ערבי?”

יצא שהיה חטיפה שלא היתה, כשהצלחתי לתפוס אותך, אחרי שעה של טירוף מערכות ומעצר וחקירת הבחור שהיסע את התיירת, וכוחות גדולים של צבא משטרה וחשאיים שחסמו את תחנת הדלק, ממש תוך כדי העניין נאסף אל סופו. רק הבחור ששוחרר עמד כשכל הגוף שלו רועד ונשבע שאף פעם כבר לא יעשה טובות…