מבעוד מועד ביקשנו אישור מהמח”ט לעבור במחסום בקעות לכיוון שכם. מאז המלחמה המחסום מאויש בכל שעות היממה ותורים ארוכים משתרכים משני עבריו כאחד.

מעבר למחסום, עדיין בשטח C,  מתגוררות כ-20 קהילות רועים אשר משה שרביט, מתנחל רב מעללים מתעמר בהם באופן קבוע.
הוא חסם בשער את הדרך לשדות הפלסטינים והכריז על כל האזור כשלו. הוא מרבה להגיע לביתם של הפלסטינים, פורץ פנימה ומטיל טרור על יושביו, על נשים וילדים.

השכם בבוקר נסענו לירושלים ובחניון של ימק”א העמסנו בשתי מכוניות כ-20 חבילות מזון שתרמו קול רבני לזכויות אדם. היום פנינו מועדות למשפחות שטרם קיבלו מאיתנו סיוע כזה, המתגוררות משני עברי כביש 1.  בהמשך, דרך כביש 90, נסענו לבקעה למחסום בקעות שבחמרה.
עברנו בקלות במחסום לכיוון שכם וחילקנו בתחילה לחמש משפחות המתגוררות כ-2 ק”מ מערבה, לא רחוק מהכביש הראשי. אחרי כ-5 ק”מ בלב בית חסן פנינו שמאלה ועלינו בדרך צרה ומשובשת על ההר שמדרום. עברנו שדות מעובדים עד שהגענו לשער שחוסם את הדרך. זה שער שהמתנחל הפושע משה שרביט הציב על דעת עצמו כמובן כדי למנוע מהפלסטינים להגיע לשדותיהם. הגענו לביתו של מ’, הורדנו שם 5 חבילות מזון ועוד שלוש לאביו שמתגורר גבוה יותר על ההר, לשם אפשר להגיע רק ברכב 4X4 שלא היה לנו..

כשפרקנו את החבילות הגיעו ברגל חמש נשים מבוגרות. הן סיפרו שהאדמות שמעבר לשער שרביט שייכות למשפחתן והן זרועות, אבל הגברים חוששים לבוא לשם כי בפעם הקודמת שבאו משה תקף אותם. היום חג והנשים באו לראות את האדמות שלהן אשר נגזלו מהן ולהזיל דמעה.
כשהתחלנו לנסוע עצר אותנו אדם נוסף עם ילד שאמר שהוא מתגורר על ההר וגם הוא לא יכול לצאת למרעה בגלל ההתקפות של משה שרביט, ומצבו קשה.  גם לו נתנו חמש חבילות של מזון בסיסי (קמח, אורז, שמן, עדשים, שימורים וכו’).

בדרכנו חזרה היה תור ארוך ארוך של מכוניות במחסום חמרה/בקעות. הבנו שאם נמתין לתורנו ייקח לנו שעתיים. בתחושה קשה ניצלנו את זכות היתר שלנו כישראליות ועקפנו את התור, כי היו לנו עוד משימות בחומסה. כשהגענו לראש התור לא חיכינו יפה עד שהחייל יקרא לנו, כפי שעושים הפלסטינים בלית ברירה (וכמה זה משפיל) אלא ניגשנו אליו מייד. הוא שטף כל אחד מאיתנו, למה אנחנו לא מחכות לתנועת היד שלו ולמה לא מחכות בתור כמו כולם ועוד כהנה וכהנה שיעורי חינוך לנתין, אבל היה ברור לנו שהוא בעצם אינו יכול לעשות לנו דבר (במקרה הגרוע – לעכב אותנו קצת) כי אנחנו יהודיות ופה יש אפרטהייד, ואנחנו בעלות זכויות היתר בארץ של הפלסטינים. תחושה מאוד לא נעימה שמלווה את הפעילות שלנו מאז ומעולם.

בהמשך הדרך קיבלנו טלפון מאשה שאמרה שמשפחתה לא קיבלה מאיתנו חבילות אוכל. לא ידענו על קיומם, אך לא יכולנו כבר לחזור אחרי העימות עם החיילים, וגם לא נשארה לנו אלא חבילה אחת.  צלצלנו למשפחה לה נתנו חבילות רבות וביקשנו להפריש להם. היתה תחושה קשה לשמוע שקיפחנו מישהו במצב הנורא שכל המשפחות באזור הזה מצויות בו.

משם לחומסה להביא לא’ טלפון משומש, כי שלה נשבר, ולאחל לה חג שמח. עלינו גם למחמוד שאירח את אחיו ומשפחותיהם לארוחת חג ומייד הושיב אותנו להצטרף אליהם למקלובה מופלאה. הנאה צרופה ששיפרה את הרגשתנו.