כפר קדום, יום ה’, 17.2.05, בוקר משקיפות: טל ב’, עפרה כ’, יודית א’ (מדווחת) מהבוקר קיבלנו טלפונים מהמחסום בכניסה לכפר קדום. 150 איש, שהצבא לא מאפשר להם מעבר בכביש, המוצא היחיד מהכפר. נסענו לשם, במקום לבית איבא. לטענת הצבא יש דרך חלופית, הפלסטינים אומרים שהדרך הוצפה בגשמים הכבדים ולא ניתן לנסוע בה. נסענו בכביש האפרטהייט לכיוון הכפר. התקרבנו למחסום מאויש מתנחלים מקדומים והחלטנו לא להסתכן בעימות. במקום זה נסענו לחפש את השביל החילופי לכפר, בו הם אמורים לנסוע. על אף ההנחה שאם הכביש היה סביר, לא היו 200 איש תקועים שעות במחסום. (גם כשהדרך תקינה, נסיעה של עשרים דקות נמשכת שעתיים.) נכלאנו עם נדים למבוך שמוביל לשום מקום. בשבילים קרועים במרחב ההררי, נעזרים בהנחיות של כפריים שלא יודעים מתי ואיפה חסום או לא. בעוד אנו מסתבכים במסע הזוי, שעבור הפלסטינים הוא המציאות, דרך ללא מוצא, ממשיכים להגיע דיווחים על המצב הבלתי נסבל במחסום ושמחכים שנגיע כבר.שקלנו לחזור לנסות להגיע בדרך כביש האפרטהייט, אבל הגענו למסקנה שהיות שהדרך סגורה באישור הצבא ובתיאומו, מלבד תיסכול וחוסר אונים, בפרט מול הציפיות של הפלסטינים, נוכחותנו לא תביא תועלת. בינתיים דפנה התקשרה לעוזר של ברונפמן ובשבת נשתתף, לבקשת התושבים, בצעדת מחאה שקטה לאורך הכביש.