בית המשפט הצבאי בעופר יום ב’ 27.3.06 משקיפות: חגית שלונסקי, חוה הלוי (מדווחת) למכלול המתקרא מחנה עופר יש כמה כניסות נפרדות – לעורכי הדין, לחיילים, לעצירים והיום ראינו במקרה את הכניסה של משפחות האסירים. המון גדול – גברים, זקנים, נשים והמון ילדים קטנים לבושים במיטב בגדיהם דחוקים ולחוצים בתוך מין מכלאה מגודרת הניצבת גם היא בין שתי גדרות ובצד המכלאה הזו מונחות חבילות רבות קשורות ביריעות בד. משפחה המגיעה אל ראש התור לוקחת את חבילותיה והחיילים פותחים את החבילה, בודקים (כנראה, לא ראינו מרחוק) את תכולתה והעיקר – שוקלים אותה. לכל אסיר אפשר להביא עד 20 קילו. מה מביאים – ממה שראינו, בעיקר בגדים ואוכל. גם פה, כבמקומות אחרים שולטת הגסות הקסרקטינית, כל הפרוצדורה הזו נערכת תחת כפת השמיים על האדמה החשופה (מה בדיוק קורה כאן כשיורד גשם)? ולעיני כל. אין שום פרטיות ואף אחד לא ממהר. משיחה ששוחחנו עם משפחה אחת שמענו שכל משפחה יכולה לבקר פעם בחודש. שלטונות הצבא קובעים את יום הביקור, מודיעים אותו לצלב האדום והצלב האדום מודיע למשפחות. אבל למשל לפני שבועיים, אחרי שכבר נקבע יום הביקור, הוא בוטל בגלל המבצע של אחינו גבורי התהילה ביריחו. כמו שאמרנו – אם יש חג לפלסטינים – עוצר. אם יש חג ליהודים – עוצר. אם מת או חלה מנהיג יהודי דגול – עוצר. אם מת או חלה מנהיג פלסטיני – עוצר. אם היה פיגוע באוכלוסיה יהודית – עוצר. אם הופצצה אוכלוסיה פלסטינית – עוצר ואם יש בחירות ליהודים – עוצר ואם יש בחירות לפלסטינים גם עוצר ואם הותקף ונכבש בית סוהר פלסטיני – גם עוצר וגם ביטול ביקורי משפחות האסירים.אולם 7 – הארכות מעצרים בפני השופט הצבאי סרן שרון קינן.התובע הצבאי מבקש תמיד הארכת מעצר עד תום ההליכים מה שגורם לי לתהות מה הם בדיוק “ההליכים” הללו. אולי הכוונה לנסיונות חוזרים למצוא עדויות מפלילות בחקירות של אסירים אחרים. 4 אסירים כבולים זה לזה ברגליהם. הדיון נסב על אחד מהם, שהופלל על ידי אחרים אך אינו מודה באשמה. השני – מודה באשמה של זריקת אבנים ולתיקו מצורפת עדותה של החיילת שזיהתה אותו זורק אבנים במהלך הפגנה – מה שנקרא בשפת הצדק הישראלי “הפרות סדר”, כי סדר ישראלי זה כש”לא רואים ערבים בעיניים”. (בדברים הבאים אין כדי לטעון שאין התנגדות לכיבוש ואין זריקת אבנים ואין תכנון פיגועים אבל בכל זאת….) נסיתי לתאר לעצמי את התמונה. איך וכמה זמן בדיוק ראתה החיילת את הבחור זורק אבנים? מאיזה מרחק? באיזו שעה של היום? וכו’…שני העצירים הבאים היו שני ילדים – נראו כבני 12 אבל מתברר שהם בני 15, בני דודים. הם נתפסו על ידי הצבא בדרכם חזרה מבית הספר לפני שבוע. באולם ישבו שלושה מבני משפחתם. התובע טען כי קיימת קלטת המתעדת אותם זורקים אבנים. עוה”ד שלהם הטיל ספק בקיומה של קלטת כזו שלא הובאה בפני בית המשפט והתנגד להארכת המעצר ב-4 ימים נוספים. השופט, איש צעיר למדי, טוב מראה וטוב מזג, סיכם את הדיון ואמר כי בארבעת הימים שהילדים כבר עצורים לא נעשתה שום פעולת חקירה ועל כן הוא מורה לשחרר אותם בתנאי שהמשפחות יפקידו סך 25.000 ש”ח עבור כל אחד מהם כדי להבטיח שהם יתיצבו למשפט אם וכאשר יוגש נגדם כתב אישום. עוה”ד התנגד לדבר באמרו שהמשפחה לא תוכל להפקיד סכום כזה ועל כן הסכים השופט, טוב מזג כאמור, לקיים דיון נוסף אחרי הצהריים שעד אז תוכל התביעה לאתר את הקלטת ולהראותה לבית המשפט.בשיחה עם עורך הדין בשעה מאוחרת בלילה הוא אמר כי בדיון החוזר לא הובאה שום קלטת ועל כן הוחלט כי יוגש נגדם כתב אישום מתוקן שממנו ימחק דבר הקלטת המפלילה. כמובן, אמר, הייתי יכול לדרוש משפט עם הוכחות אבל זה יקח שנה וחצי שבמהלכן יהיו הילדים בבית הסוהר. יותר טוב ללכת לעיסקת טיעון. הם ישבו חודש או חודש וחצי וזהו. כמו כן סיפר כי בארבעה תיקים נוספים שבהם דנו אחה”צ פסק השופט כי העצירים ישוחררו בתנאי שיפקידו 25.000 ש”ח כל אחד. (טוב, זה שהם לא מוכנים זה כבר עניינם. העיקר שנשמר הסדר הטוב וחוקת המשפט הצבאי). בסך הכל שהינו במקום כשעתיים. נכחנו בדיונים של 17 אנשים. כלומר – 7 דקות לכל אחד, כולל כניסות, יציאות, דברי עורך הדין ודברי הסיכום של השופט שבמשך כל הזמן הזה לא הביט ולו פעם אחת אל העצירים. כל מעייניו היו נתונים להליך המשפטי דהיינו – התובע, עורכי הדין והקלדנית. בני המשפחה יש לומר, נסתרו מעיניו על ידי כמה שוטרים צבאיים, עורכי הדין ו-3 חיילים ברובים מכוונים.ראינו במקום גם כמה מן האנשים שנתפסו בכלא יריחו. לא אתעכב על הפרטים אבל נציין רק שאלה, מסתבר, הועברו לבתי הכלא הישראלים ויש להם הזדמנות פז שלא כל אחד זוכה לה, ליהנות ממערכת הצדק והמשפט הישראלית לדעת ולהבין כי הם מהווים “סכנה לבטחון האיזור” אם הוכחה או לא הוכחה אשמתם, בכל אופן “קיימת עילת מסוכנות” וחייל שראה או לא ראה אותם ממרחק של שני קילומטר מהווה “תשתית ראייתית” מספקת וש”צרכי החקירה” הם הקריטריון העליון בהליך המשפטי והכי מוזר – שהפלסטינים האלה ש”תמיד הם משקרים” כידוע – דווקא כשהם מפלילים זה את זה, נתפסים דבריהם כדברי אלוהים חיים. דוקא אז מאמינים להם.