החלטנו הפעם לפצל כוחות במשמרת: אני הגעתי ב-443 מכפר סבא ישירות למחסום הזיתים, חנה ונתניה נסעו למחסום בית לחם עם הנהג כמאל. היינו אמורות להיפגש בג’בל מוכאבר עם נביל באשר, פעיל בשכונה, כדי לראות את הבתים הצפויים להריסה כדי להרחיב את הדרך האמריקאית.  התושבים כבר מפגינים כחודש וחצי על כך שלא מאפשרים להם אפילו לערער. בסוף זה לא הסתייע – קבענו לפעם הבאה.

6:15 מחסום הזיתים

ניסיתי להגיע מוקדם, מסתבר שלא מספיק. עדיין יש הרבה עוברים, אבל רוב הפועלים עוברים בין 4 ל-6. עכשיו אנשים שמתחילים מאוחר יותר.  אין מה לדבר על להגיע ברגל לירושלים מהמחסום המרוחק הזה. מכאן צריך לטפס עד פסגת א-טור – גם לאוטו קשה. אבל יש אוטובוסים ומסיעים פרטיים.

פגשתי מחוץ למחסום שני פלסטינים – אחד מיריחו ואחד מחברון. הם עובדים כבר שנים רבות בחברת קבלן בהר חוצבים וטוענים שלמרות שקמים לפנות בוקר וחוזרים מאוחר, מצבם טוב יותר מאלה שמועסקים בידי קבלנים פרטיים. בצד הפלסטיני של המחסום גם לא הקלו על העוברים. בטונדות חוסמות את הדרך ממגרש החניה וצריך לעלות למחסום.

במחסום שתי עמדות פתוחות, והולך די מהר. בתור משוחחת עם רופאה צעירה מביה”ח לעיניים סט. ג’ון שבשיח’ ג’ראח. תמיד כיף לפגוש צעירים לא מיואשים. היא אומרת שהיא מאבו דיס, לא מעניין אותה שישראל החליטה להפריד חלק מאבו דיס בחומה ולספחה לעזרייה, אף כי ההחלטה השפיעה רבות על חייה וחיי אנשים רבים.

בעמדת הבודקים מאחורי הזגוגית כמה בנות – משטרה צבאית? משטרה? יחידת המעברים? במחסום הזה הכול מעורבב. שוב עצוב לראות איך פנים יפות של צעירות מקשטות את המחסומים למיניהם, אבל לא מרככות אותם בכלל.

אבו דיס ראס אל עמוד

נביל הפעיל מג’בל מוכאבר מודיע לי בדרך שלא יוכל להיפגש היום עד הצהרים – יש לו הסעה דחופה. מציע שניגש למשרד עורך הדין במזרח העיר במקום – אבל אנחנו רוצות לשוחח עם האנשים ולראות בעיניים מה קורה ומחליטות לדחות. 

מנצלת את הזמן להיכנס למחוזות עבר: קודם כול בודקת מה קורה עם התנחלות הדגל הענק בראש הר הזיתים. היא עדיין שם, הדגל לא מונף היום, אבל היא התרחבה ונראה שהיא כוללת עכשיו 3 בתי קומות.

באבו דיס נכנסת לאזור “הפשפש” המיתולוגי שהיה פרצת-מעבר רבת תלאות כשהחומה נבנתה.  גם כשהיא כבר עמדה על תילה, המנזר האיטלקי הגובל בה המשיך להפעיל גן ילדים מבוקש. ואחרי שהוותיקן לחץ, פתחו דלת גמדים לילדים שהופרדו בחומה והנזירה הגננת קיבלה אותם שם מההורים. כמובן שגם בנו בסמוך מחסום מבוצר לתפארת – ואז… סגרו סופית את המעבר. הגננות נאלצו לאסוף את הילדים ממחסום הזיתים המרוחק ולהחזירם בסוף היום. אחרי שנה, נסגר הגן.

מה שנותר מאחור הוא שכונת הקוטג’ים שנלחמה בבתי המשפט שנים ארוכות על הכללתה בירושלים. התושבים זכו – ואז בנו להם את החומה בצמוד לחלונות הבית. ומן הצד השני חסמו את כביש הגישה בדרך ביטחון, כך שלהיכנס לשם עם אוטו ולחנות אפשר בקושי רב.

ולסיום – עברתי גם בראס אל עמוד על התנחלות מעלה הזיתים שהתרחבה אל מעבר לכביש. אבא וילד חיכו להסעה. הכול על חשבון המדינה.