יצאנו מראש העין להכיר את הכיבוש בצד המערבי של מכשול ההפרדה ולראות מה השתנה בשטח.

ראינו איך שלוש ההתנחלויות שערי תקווה, עץ אפרים ואלקנה, שהוקמו ק״מ ספורים מהקו הירוק, מפרידות (בכוונה) בין הכפרים הפלסטינים סניריה, מסחה ועזון עטמה המיושבים על ידי אותן המשפחות. כאשר הוקמה הגדר לפני עשרים שנה היא חצצה בין הכפרים כדי לאפשר להגיע להתנחלויות בלי לעבור במחסום, ומאלצת את תושבי הכפרים הקרובים לנסוע דרך כפרים אחרים.

זו פעם ראשונה שלא הגיעו אלינו רכבי ביטחון וצבא, למרות העצירה הארוכה ליד שער האני, (שכבר לא נפתח, כי כרמי הזיתים הפכו לאתרי פסולת בניין), ואפשר היה להשקיף על עץ אפרים ההולכת ומתרחבת, וגם לספר על הבית של האני.

משם נסענו לאורנית. מחסום אורנית (4) לא נפתח מאז המלחמה.

ביקרנו את א׳, מעזון עתמה, בעל האדמות הקרובות לכפר קאסם. במאי הוא סיפר לנו שלא היה בביתו בעזון עתמה ארבעה חודשים, שבנו הצליח להגיע אליו פעמיים אך בפעם השנייה נעצר. האישורים שיש להם להיכנס ולשהות במרחב התפר לא תקפים. הוא נשאר בשטח כי יש לו חממות וגידולי שדה. לחנות מגיעים מעט אנשים. החנות לידו עזובה., שכנו אינו מגיע לשטח.

לפני כחודשיים היו אצלו כמה לקוחות ולא דיברנו. הפעם היה לבד בחנות. שני פועלים הסתובבו בחוץ. הוא כעס מאוד. מאפשרים לו לעבור רק במחסום אייל, המחסום המיועד לפועלים, ולא בשער חקלאי כלשהו. ברגל כמובן ולא ברכב, לוקח לו שעות להגיע מהבית לחלקה שלו שנמצאת כחמש דקות נסיעה ממנו. וגם אינו יכול להעביר ציוד. אין אישורים לא לבנו או לאשתו, ולא לפועלים שלו מעזון עתמה. הוא נאלץ לשכור פועלים מראש העין, בשכר כפול, וכמעט אין להם עבודה. כבר חודשיים לא חזר הביתה. לא מבין למה בחבלה פותחים ולא כאן. ואין לו אישור לעבור בחבלה.

נסענו לחבלה. אצל ע׳ היה חבר מדרום הארץ, ולכבוד החברות החדשות הפליג בסיפורים ואמירות על המצב. התחיל שצריך לשמר קצת תקווה, אבל בהמשך היה ברור שהוא מיואש, כמונו. מחסום חבלה נפתח שלוש פעמים ביום: 6:30-7:30, 13:30-14:00, 17:30–18:00.

וזה דווקא מקשה עליו. אסור לו להוביל יותר פועלים דרך מחסום אליהו. הוא מזרז את הפועלים שלו ליציאה מוקדמת מקלקיליה בבוקר כי אין לו סיכוי לעבור אם לא יגיע בזמן. בגלל התור הארוך במחסום חבלה ואיטיות הבדיקה קורה שלא כולם עוברים לפני שהחיילים רוצים לסגור את השער בשבע וחצי, אבל אם הגיע קודם – אינו מוותר להם.

הכניסה לדרך המובילה למחסום חבלה ולמשתלה שלו ולמשתלות האחרות לאורך הצד הדרומי של כביש 55, בלתי אפשרית לבאים ממחסום אליהו, קו לבן רציף מונע פניות שמאלה. שתי הכיכרות שכבר היו קיימות – בוטלו, כדי להעניש את הפלסטינים על שלא הסכימו לוותר על רצועה של עשרות דונמים מאדמת המשתלות להרחבת הכביש למתנחלים. עליו להיכנס לישראל בכביש 444 ולעשות סיבוב פרסה בפניה לתחנת דלק.

הוא כועס מאוד על טון הדיבור המזלזל של החיילים ועל היחס שלהם. סיפר על תקריות שונות, אבל גם איך הוא פוחד שיקרה משהו לבנו, הלומד באוניברסיטה ליד ג׳נין. שלא ייתקל בחיילים, שלא יעשה תנועה לא נכונה ליד חייל. ליווה אותו למבחן, במחסום, באמצע הגדה, היה עליו להסביר לחיילים למה הוא נוסע צפונה עם בנו… גם אסף אותו מבית לחם… האיש החזק הזה מבטא את החשש של הפלסטינים בגדה שכל רגע עלול לקרות להם משהו, ומדגיש כמה הם פגיעים.

אף אחד לא רוצה לפגוש חיילים המשוטטים בקלקיליה (שטח A) בלילות, ומסתתרים או בורחים. שני צעירים ברחו כשראו חיילים בוקר אחד למרות שלא עשו שום דבר ונכנסו לסופר פתוח. החיילים אחריהם, חבטו באנשים ופצעו אותם, הרסו מתקנים. במאפייה לפני שנפתחה נכנסו בפתח קטן חיילים וחבטו קשה באופים שעמדו לפני התנורים עם הגב אליהם. מי שקיבל בהפתעה מכה כזאת לא משתחרר מהטראומה. עזבנו אחרי שעה וחצי בלב כבד. המשכנו בסיור קצר לראות את הגדר שהוקמה בתוואי חדש בעקבות החלטת בג”ץ, כדי שארבעה כפרים  שהיו מנותקים מהגדה יחוברו אליה. ראינו שבונים גדר חדשה, מסוג אחר וגבוהה בהרבה באזור של השער הגדול שלא נפתח אף פעם. לא יכולנו לצלם כי חיילים ברכבים צבאיים  מנעו זאת.

ביקרנו בכפר הבדואי ערב א-רמאדין, התקוע בין אלפי מנשה וכביש 55, שלא זכה להתאחד עם שאר תושבי הגדה, וחזרנו הביתה.