בית לחם וסביבתה, יום ב’ 11.06.07 , בוקר משקיפות: חיה א., עדית ש., עדית נ. (מדווחת) >hr> 07:30.חיה עוברת בתחנות הרגילות בתוספת בית ע’נון לאור דרישה גוברת. בנבי יונסגם יותר אנשים מהרגיל.במקומות הרגילים לאורך הדרך (סוף דרכי עפר ודרכים שוליות) פזוריםההאמרים הצבאיים.חזיון קיץ שמוכר משנים קודמות- נשים עם שקי פרי למכירה שעומדות בשוליהכביש למכור או לחכות למונית שתסיען הלאה. מוניות ממאנות לעצור היותוהקנס על עצירה שלא במפרצי חניה הוא 750ש’ח. למותר לציין שמפרצי חניהקיימים אך ורק באזורי התנחלויות. התופעה ניכרת עוד יותר באזור אל חאד’רשהרי אדמותיהם הם הם שעליהם עומדת אפרת. עוד דרך למרר את החיים…מת’ק עציון 09:00.התור היום ארוך מהרגיל – לפחות 60 איש יושבים מחוץ למבנה המפואר והחדששהוא עצמו כמעט ריק. הם יושבים בסדר מופתי לאורך עיקול הכביש. פונה אלינואדם שמכריז על עצמו כ’סדרן’ (תופעה שזכורה לנו מפעם שעברה שהמקום עברשיפוץ) ומסביר שמרבית האנשים מחכים מאז השעות הקטנות של הלילה – חלקם אףמאז חצות. הבוקר הוא אומר חילקו כ- 50 מספרים ואילו אלו שאנו רואות לאורךהכביש הם אלו שלא קיבלו מספר. גם אתמול חיכו כך בתקוה שיחולקו עוד מספרים(קורה שאכן מחלקים נגלה נוספת של מספרים, 30, והרבה פעמים אנשים שהגיעובאישון לילה מעדיפים לחכות עוד קצת בתקוה שהיום יתמזל מזלם…). והנה עודדרך למרר את החיים. 10:00 אנו מנסות לצלצל פנימה לברר מה קורה ואם תהיה חלוקה נוספת שכן מספרהמחכים בחוץ בשמש רב מהרגיל. התשובה היא שלא ברור ושיודיעו כשידעו. הסבלנות שלהאנשים הולכת וקצרה והם מספרים לנו שלמעשה מאז שהבנין שופץ השרות הלךוהתדרדר. הרבה בדיחות רצות על הבנין שברובו ריק. רעש מחריש אזניים פורץלפתע מאחד הרמקולים המשוכללים ואלו שבפנים מתלוננים שאחד החיילים כנראהנוטל מדי פעם את המקרופון ומתלוצץ, שר ועוד כהנה וכהנה בקולי קולות. הרעשאלים ומחריש ואז נאלם. שוב…עוד דרך למרר את החיים…בינתיים ניגשים גם אנשים עם הבעיות הרגילות. שני אנשים שאישורם התקף נלקחבמחסום הבוקר מבלי שניתנה כל סיבה מלבד הפניה לשוטר במת”ק, ופה מבשר להםהשוטר שלא יוכל לתת הסבר אלא בעוד שבועיים! אנו מצלצלות פנימה והשוטרמבקש שנבוא לראותו בש’ג ע’מ להסביר. שני השוטרים שנמצאים היום במת’קיורדים לקראתנו ואז מסבירים לנו שהתנהלותם מול המטה הארצי (למרות ערב רבשל קורסים והשתלמויות שמותר לציין שצימצמו את השרות במשך תקופה ארוכה)עדיין איטי ולא מספק.’חרם על התסריך, שלא יגמרו לי הימים’ אומר לנו אחד מהם כשחוזרים אליו עםההסבר הקלוש-התופעה הזו חוזרת ונישנת…כמו שאמרתי- דרך נוספת למרר אתהחיים.10:15 (בערך) האמר יוצא משערי המחנה ומכריז דרך הרמקול בערבית רהוטה שמישלא קיבל מספר שיילך הביתה, מי שכן שישאר כי המכונה התקלקלה (???!!!)תדהמה, צחוק וזעם הם רק חלק מהתגובות. ‘הוא באמת חושב שאנחנו אהבלים’מסביר לנו אחד האנשים באנגלית רהוטה- ‘אם המכונה התקלקלה אז איך מטפליםבמי שכבר יש לו מספר?’ ‘נכון – אומר עוד משהו- כל יום בעשר בערך הםחושבים שאנחנו אהבלים ומספרים לנו שהמכונה התקלקלה’.כל נסיונותנו לברר מה קורה נתקלים באטימות גסות רוח ובעיקר חוסר אכפתיותאצל הדוברים והמוקדים למינהם שאליהם אנו פונות. החל מדובר המנהל ועד דוברלשכת שר הבטחון ומפקידת מפקד המת’ק ועד למרכז ההומניטרי- כולם מצפצפיםציפצוף אחד ארוך. תירוצים יש ונסיונות עילגים להסביר שכן מכונה אחת יכולהלהתקלקל והשניה לא וכדומה אך אף אחד לא מתייחס לשאלת השאלות-למה זה שכךזה יום אחרי יום? והזלזול וההשפלה הכ’כ בוטה ושיגרתית- האם יש אזושהיהצדקה לכך? או שזו סתם מדיניות של למרר את החיים או אטימות של צעיריםשלתוך זה הם גדלים…(אפילו מתנחל קבלן שמגיע למקום מצקצק בשפתיו ואומר שזו בושה)11:15 אנחנו עוזבות אחרי שראיינו כמה אנשים בוידאו ונשבעות שנאגור עדויותבימים הקרובים כדי לנוכל להראות זאת לכמה שיותר אנשים- האם למישהו יהיהאכפת?