בית המשפט הצבאי בסאלם, יום ה’ 23.2.06 צופות ומדווחות: יהודית ה’, אנינה ק’ ורויטל ס’ “השופטים מגבילים אותנו. יש כאלה עם כוח ויש בלי. לא מדובר בחוק, לא בצדק ולא בדין אלא בכוח. אנחנו בשוק ולכן הטוב ביותר הוא להגיע להסדר, כי בבית המשפט הכל יותר גרוע”(עו”ד נ”ח מטובאס, ר’ בהמשך)כשהגענו לשער, קודם כל אמרו לנו שאי אפשר לתת לנו להיכנס.כשנכנסנו אימץ אותנו האחראי על המתורגמנים, בחור בשם ראאד חלבי. הוא המליץ לנו לצפות ב”מקרים הכבדים”, אלה ששלושה שופטים יושבים בהם בדין והעניינים המתבררים לפניהם קשורים בגרימת מוות או סיוע בגרימת מוות.עד שהתחילו אלה באולם מספר 1, נכנסנו לאולם מספר 2. שם התנהלו תחת שרביטו של שופט יחיד הטיעונים לעונשם של שני נאשמים וישיבות הסיום של שניים אחרים.להלן, בקצרה, סיפור אחד מכל אולם, כפי שאנחנו הצלחנו להבינו ממה שהתרחש לנגד עינינו, מרשימות המקרים שקיבלנו מהמזכירות, המפרטות את שם הנאשם, ההאשמה, שם עורך הדין ושמות השופטים ומשיחות עם עורך הדין תושב טובאס נ”ח (יש לפתח מיומנות כדי לעקוב אחרי שלל ההתרחשויות והרעשים באולם. הכל קורה מהר, התרגום קולני וקשה לעקוב).המקרה של תאיר סלאם תאופיק דראג’מה. מואשם בקשירת קשר לגרימת מוות.קטין.סוג הדיון – הוכחותתיאור המקרה – הנאשם, קטין, היה מגיל 14 קשור בחמאס. הוא מואשם כי בעת מעצרו תכנן לירות ב”אקדח מאולתר” בכוונה להרוג.הוא הודה באשמה.עונשו – שמונה-עשר חודשי מאסר בפועל מיום מעצרו ב8- באוקטובר 2005 (ארבעה חודשים לפני היום שבו צפינו בו במשפטו), 2000 ש”ח קנס ועוד שמונה-עשר חודשי מאסר על תנאי לחמש שנים על ביצוע עבירה דומה. המקרה של סאיד מוחמד עלי צלאח.מואשם בגרימת מוות באמצעות ירי במסגרת פעילות בגדודי חללי אל-אקצא.סוג הדיון – ישיבת סיום.כופר בהאשמות.עונשו – מאסר עולם על פי דרישת התביעה.הרהורים של צופות הדיוטות ורשמים של אותן צופות וקצת אינפורמציה שנדלתה מחוץ לאולמות בית המשפט.לא הבחנו בהבדלים בין שלב הסיום לבין שלב ההוכחות. הרגשנו שאולי הבסיס לציפיות שלנו מהליך משפטי אינו מוצק דיו וניזון ממקורות משנה כמו סרטים, ספרות, עיתונות וכיוצא באלה, אבל מכל מקום שום דבר ממה שראינו לא דמה להליך משפטי כפי שהתגבש בדעתנו (אדם נחשב זכאי עד אם הוכח אחרת, הצגת הוכחות חד משמעיות, מלחמה מצד ההגנה ועוד).מה שראינו נראה כמו שיעור הדמייה בכיתה ג’, וכך גם תואר על ידי עורך דין שאתו דיברנו בהפסקה. המורה: כאן עומד הנאשם, כאן יושבת התביעה, כאן ההגנה וכאן כבוד השופט. במקרה שלנו היו גם רשמות וגם מתורגמנים. השופטים היו עסוקים יותר בתיקון שגיאות הכתיב של הרשמות מאשר בהאזנה להסתייגויות המינוריות של ההגנה. הנאשמים לבשו בגדי שב”ס חומים, כפכפים ואזיקי רגליים. בצאתם נאזקו גם בידיהם. כל זמן ה”משפט” היו עשרה חיילים חמושים באולם בית המשפט.בשלב ההוכחות על ניסיון ההרג באמצעות אקדח מאולתר, לא ראינו את כלי הנשק האמור ואיש גם לא דרש שם לראותו. בעינינו תמוה שהוכחה כה חיונית לקביעת ההאשמה שבה מדובר לא הופיעה באולם בית המשפט. עוד תמוהה היתה בעינינו הטלת העונש על תנאי על חברות בארגון החמאס שהיום הוא בממשלה. האם גם הצבעה לחמאס בחמש השנים שלאחר שחרורו תיחשב עילה להפעלת העונש התלוי ועומד כנגד סלאם דראג’מה?במקרה השני לא היה אפשר אולי לצפות לחזות בהוכחות כי מדובר היה בדיון מסכם אולם עורך הדין שאתו דיברנו טען בפנינו (והסכים שנביא את הדברים בשמו) שמסרט הווידיאו של האירוע עולה כי הנאשם עמד במרחק כזה מההרוג (שני ק”מ) שלא מתקבל על הדעת שהוא זה שגרם את מותו. לשאלתנו – האם אי אפשר היה להוכיח או להפריך לפי הקליע ענה: “היס אמר שאינו יודע”. שוב, גם הדיוטות מוחלטים יודעים שבעידן הרפואה המשפטית אין פשוט מלהוכיח או להפריך האשמת רצח על פי הקליע שנמצא בגוף הנרצח והתאמתו לכלי הנשק של הנאשם בירי. כמו במקרה הראשון, שם לא נבדק, בשלב ההוכחות, אם הכלי שבגינו הואשם הנאשם בקשירת קשר לגרימת מוות יכול לירות, כך גם כאן – הקשר בין ההרוג לבין הנאשם בהריגתו נשאר מבחינתנו ועל פי דעת ההגנה מאוד מעורפל.בשני האולמות ראינו גם את הקרובים שבאו לצפות במשפט. הם מגיעים דרך כניסה אחורית, ומלווים בכניסתם וביציאתם בחיילים עם רובים שלופים מולם. במקרה של סלאם דראג’מה נראה היה שיש רווחה גדולה מסיום שלב ההוכחות וקביעת העונש, אשר קוצב את הזמן שבו תמשיך המשפחה להיטלטל בחוסר ידיעה בין בתי המשפט ובתי הסוהר. לפחות הכל ברור. כך עולה גם משיחה עם עורך הדין. “לא מדברים על חוק, לא על צדק ולא על דין, אנחנו בשוק ולכן הטוב ביותר להגיע להסדר”, הוא אמר, “הכל משא ומתן”, ועוד – “השופטים פה מבינים בחוק כמו שאני מבין ספרדית, ואני לא מבין ספרדית”. הוא תיאר איך פעם הסתייג, תוך ציטוט מספר החוקים, והשופט לא ידע על מה הוא מדבר. הוא אמר שברור שאין שום קשר בין ההודאות לבין האשמה, הכל “שוק”.במקרה של סאיד צלאח ישבה באולם בחורה בודדה. היא היתה שונה לגמרי מאורחי האולם הראשון – לבושה מכנסיים ונטולת כיסוי ראש, שערה הארוך בקוקו.במקרה זה קיצוב העונש כמובן לא עורר שמחה והיא בכתה כשבדברי הסיכום הוכרז על עונש של מאסר עולם. הנאשם עצמו לא נראה מופתע וגם לא נרגש במיוחד. כמו מי שיודע שהכל הצגה.זאת היתה התחושה הכי חזקה – שכל מה שאנחנו רואות אינו אלא הצגה, שהדרמה האמיתית, אם בכלל היא מתקיימת, מתנהלת מחוץ לאולמות המשפט ומסתיימת עוד לפני שהמשפט בכלל מתחיל.עוד למדנו שמאחד-עשר תובעים בסאלם תשעה הם דרוזים, אחת יהודייה ועל אחד שרק התחיל עוד לא ידעו להגיד לנו מה השתייכותו הלאומית.עורך הדין שאתו דיברנו מקבל את שכרו מעמותת נאדי אל אסיר.