במחסום מיתר החניה ריקה. כביש 60 ריק גם הוא, המכוניות הבודדות שנוסעות בו הן ישראליות. 

הכפר זנותא, שנעזב על ידי תושביו הפלסטינים מאימת המתנחלים וההתנכלויות הבלתי פוסקות, “נכבש”. המתנחלים ניכסו את המקום, תלו שלט עם מגן דוד על השלט לזנותא, ודגל ישראל  מתנופף בגאון במקום שהיו הבתים של זנותא ואינם עוד. כמובן שהכל כבר מגודר כדי שחלילה התושבים לא יוכלו לחזור.

בגבעות המוריקות לאורך הדרך ראינו כבשים במרעה. כן, כבשים פלסטיניות שעדיין לא גורשו מאדמותיהם. הדרך נצבעה בצהוב על ידי חרדלי הבר כי החלקות הפכו לשדות בור כי הפלסטינים לא הורשו לחרוש ולזרוע בהן.

הגענו לעזאם בסוסיא. הבאנו לו שתי חבילות מצרכים שקיבלנו מארגון הרבנים, כדי לחלק בין קהילות הרועים הנצורות. החבילות מאוירות אולי כדי להקל במקצת על המצב.

כמובן שוודחא ועזאם ארחו אותנו כמו תמיד.

עזאם מספר כי המתנחלים מציקים. הם מגיעים כל יום מחופשים לחיילים ומתאמנים אצלם עם קריאות ״אללה הוא אכבר״. עזאם, עד לפני כמה שבועות עוד דיבר על אור של נר שמהבהב באפלה (התקווה לשלום), עכשיו הוא מצטט פסוק מהקוראן שאומר בתרגום חופשי: ״במקום שאין בו שמחה – אסור לשמוח״.

אין לימודים בבתי הספר. משתי סיבות:  ההורים לא יכולים להביא את התלמידים במכוניות לבית הספר בגלל החסימות בדרכים. גם המורים לא יכולים להגיע מאותה סיבה לבתי הספר.

ביציאה מעזאם מתנחל ועדרו רועים באדמות פלסטיניות.

ביציאה לכביש 317 עינו החדה של מוחמד הבחינה כי בהתנחלות שעל הרכס מעבר לצומת נוספו עוד מספר קראוואנים. ניתן לראות אותם בגבעה המרוחקת ברקע.

המשכנו בדרך לא-טוואני. כביש 317 היה ריק לחלוטין. בצומת שני לבנה , שני טרקטורונים אזרחיים עם רעולי פנים  במדי צהל נכנסו לכיוון סמוע.

בחזרה לכביש 60, מוחמד זיהה את אחמד אבו שארח מחרבת רהוואה, שנמצאת לא רחוק מטנא עומד. מסרנו לו אחת מהחבילות של ארגון הרבנים שהתקבלה בשמחה רבה.