יותר מ 20 שנה אנו פוקדות את המחסומים בשטחים הכבושים ובכפרים אשר ביניהם.

במשך השנים נוצרו קשרים עם אנשים שפונים אלינו לעזרה בבעיות אינסופיות. זה סיפורו

של אחד מהם – א’ מהכפר יאמן בנפת ג’נין ואני מביאה אותו בגלל האירוע הקשה בסופו.
 

העם הפלסטיני הוא עם חסר מזל וא’ הוא פלסטיני חסר מזל במיוחד. שנים רבות היה מנוע כניסה לישראל, מה שמנע ממנו אפשרות לעבוד ולהתפרנס בכבוד. לפני כשבע שנים הצליחה תמי מצוות סילביה להסיר את מניעתו באופן רשמי והוא מצא עבודה בבניין בפתח תקווה. לרוע מזלו לאחר כשבועיים, ב-2 בפברואר 2017 נפגע בתאונת עבודה. הקבלן, פלסטיני אזרח ישראל, סירב לחתום על הטופס הנדרש להניע תביעת פיצויים, ומכאן הכל הלך והסתבך. בארגון קו לעובד היו מוכנים לעזור לו – הם מנוסים במקרים כאלה, אבל א’ העדיף לשכור עורך דין וכעבור זמן שכר עו”ד אחר. בינתיים נאלץ לשלם לבית החולים עבור הטיפול ולרופאים פרטיים עבור חוות דעת להגשה לבית המשפט. לעורכי הדין לא שילם. הם עובדים עבור 20% מסכום הפיצויים, כשיתקבלו.

מאז התאונה א’ לא מצא עבודה קבועה אחרת. לפני שפרצה מלחמת ה 7 באוקטובר עוד היה מגיע מפעם לפעם לחיפה לעבודות מזדמנות והיינו נפגשים לשווארמה. לעיתים ביקש ממני עזרה כספית וקיבל.

מזלו הרע המשיך לפקוד אותו. אשתו נפטרה ואחד מבניו חלה מאוד.

מאז פרצה המלחמה א’ נהג לטלפן מדי בוקר, לשאול לשלומי ולשלום משפחתי ולשתף במעט על הקורה אצלו. דאגתו נשמעה כנה ונגעה לליבי. שוב ושוב ניסה להשיג היתר כניסה לארץ ולהמשיך לטפל בתביעת הפיצויים שלו. לא הצליח. באוגוסט 2024 הצליח ובא לארץ ליום אחד לקבל חוות דעת רפואית נוספת. באותה הזדמנות ביקש ממני עזרה בתשלום אגרה עבור היתר עבודה לחצי שנה. ההיתר טרם התקבל.

המשפט בענייני הפיצויים שלו עדיין לא התקיים. גם תאריך טרם נקבע. שנות הקורונה והמלחמה גרמו לדחיות אינסופיות.

ב 28 בנובמבר 2024 הגיע א’ לחיפה ליום אחד, גם הפעם כדי להשיג חוות דעת רפואית מאורתופד בקריית ביאליק. ביקור זה הסתיים באירוע קשה.

בבוקר טלפן אלי לאחר שעבר את מחסום ברטעה וביקש שניפגש  בהדר הכרמל, שתינו קפה והוא סיפר על סבלותיו ועל מצוקת הפרנסה הקשה בגדה. לו ולמשפחתו אין אדמה. בעבר עבד בחקלאות בעבודות עונתיות אצל בעלי קרקע. השנה, לדבריו, הם מעסיקים רק קרובי משפחה ובשכר נמוך במיוחד. כרגיל הוא ביקש עזרה כספית וכרגיל נעניתי, קצת במבוכה. איני אוהבת את המתן הישיר, מיד ליד, ולמה דווקא לו, כשרבים נזקקים.

אחרי פגישתנו הוא המשיך לעורך דינו ומשם לרופא בקרית ביאליק, אליו זומן לשעה חמש אחה”צ. מהרופא נסע במטרונית לתחנת האוטובוסים המרכזית בלב המפרץ, משם רצה לנסוע למחסום ברטעה והביתה. בכניסה לתחנה עצרו אותו שני מאבטחים. היתר הכניסה לישראל לא מצא חן בעיניהם. הם טענו, לדברי א’, שתוקף ההיתר יפקע עד שיגיע למחסום בשבע בערב. אמר שנהגו בו באלימות והפילו אותו על הרצפה. לא נתנו לו לטלפן לעורך דינו ולא אלי. הגיעו כעשרה מאבטחים נוספים (?), ביניהם מאבטחת שגילתה אמפתיה ותושייה וטלפנה למשטרה. הגיעו שני שוטרים, שהתייחסו אליו יפה, אשרו את תוקף ההיתר שלו (עד חצות), ליוו אותו לאוטובוס ודאגו שהמאבטחים לא יטרידו אותו עוד.
א’ אכן הגיע למחסום ברטעה אך מצא אותו סגור והוא נשאר ללון בסביבתו (לא הבנתי היכן). ביום שישי בבוקר עבר את המחסום ללא בעיות. אמר שישן כל היום ולכן לא טלפן אלי באותו יום ולא  בשבת. ביום ראשון טלפן וסיפר מה שקרה. עכשיו הוא רוצה לתבוע את המאבטחים. הצעתי שיתייעץ עם עורך דינו.

א’ ביקש שאפרסם את סיפורו.