06.15 מחסום חקלאי – עאנין
25 איש ליד המחסום האמצעי. אמרו שמאז השעה 06.00 יצאו כ- 15 איש. קצב המעבר איטי ומטריד.
אנשים זועמים. הפעם מפשפשים לא רק בצרור הקטן שלהם אלא גם בגרדרובה. מי שלבוש ברמה סבירה, ורוב האנשים יוצאים בבגדים ישנים אך מכבדים , נחשד כאילו פניו לאירוע חגיגי. האיש שלפנינו מגמגם מהתרגשות, פורש לפנינו את תכולת השקית ובה בגדי עבודה ואומר שהחיילת אמרה לו ללכת הביתה כי הוא לא בבגדי עבודה. בעברית העילגת שלו הוא פרש את האישור והסביר לה שהוא מחליף בגדים במטע. הוא שיכנע אותה אבל זה עלה לו בדמים.

אחריו עוד ועוד אנשים כועסים, הוויכוחים עם החיילת מורטי עצבים. היא משלחת הביתה מי שאינו נראה מרופט דיו, מי שהשקית בידיו מכילה "צרור אסור במעבר". גם נכה שנעזר במקל הליכה, שמוכר מזה שנים, אינו יאה לה והיא מחזירה אותו לביתו. אחר כך הוא ניסה שוב ועבר. היא מדברת לאנשים בגסות ובחוסר סובלנות "עוף לי מהעיניים" "תוך שלוש שניות אני לא רוצה לראות אותך" "סתום את הפה" ושאר פניני לשון.
אחד העוברים שואל אותה איך היא מעזה לדבר אליו ככה? לאדם בגילו, על אדמתו, ודורש ממנה לדבר בנימוס.
אשה עם ילדים מתחת לגיל 16ב- כל המסמכים בידיה. הילדים מוחזרים . אחת ועוד אחת ועוד אחת. אחת מהן יוצאת ומטיחה בנו את זעמה:" בשביל מה אתם כאן?" אתן לא רואות? "לכו הביתה" לכו מכאן" !
אנחנו פונות למת"ק ולחטיבה, כועסות: שנים אנחנו כאן וכזאת התנהגות בוטה וגסה לא ראינו. אנו זוכות לאוזן קשבת ( נדיר!!) הטלפונים עושים את שלהם  וקצב המעבר מתגבר. בשעה 06.40 נותרו "רק" עוד כ-20 איש. האשה עם הילדים הצעירים שהוחזרו עוברת , עוברים גם אחרים, לבושים "בהידור", פתאום חיוכים.

-07.15 אנו עוזבות, המחסום נסגר. בדרך אנו רואות פרה במטע של מוחמד, מן הסתם האחרות בדרך. יעשו את הנזק שלהם ואין עם מי לדבר על כך.

07.30 מחסום טורה 
תנופת הפיתוח במחסום אינה משאירה מקום לאשליות ביחס לעתידו של המקום. אנו רואות ועינינו כלות. שיחות שלום? הכלבים נובחים והשיירה עוברת.
אנשים מדברים על מצוקת דיור בדהר אל מלכ (מרחב התפר). בני זוג צעירים אינם יכולים לבנות בכפר והם נאלצים לעבור זמנית לטורה המזרחית (גדה). כך הם מפסידים את אישור "תושב הקבע" במרחב התפר. ברצותם לחזור לדהר ולמשפחתם (הנמצאים במרחב התפר) עליהם להמציא אישורים כמו כל תושבי הגדה . אנחנו מסתכלות ובו זמנית עולה ההכרה על דבר תנופת הפיתוח בהתנחלויות שקד ושכנותיה, שלטי חוצות מאחורי כל עיקול ופנייה מזמינים לגאול דונם ועוד דונם (של אדמות מולדת בפלסטין) לצד "איכות חיים" ופוגשות פלסטינים מאושרים שקיבלו אישורי עבודה באותן התנחלויות.

 
אחד המורים הוותיקים בבית הספר באום ריחן, מעוכב. זה "עיכוב טכני" , רק לברר, הוא לא מנוע, עוד מעט ישוחרר, כך היה גם אתמול. אנחנו מזכירות לחיילת שלמורה מחכים תלמידים ומבחנים, כן, היא מתארת לעצמה שהוא ממהר ה יא יודעת שזה רק עיכוב טכני, היא תעשה על מנת שישוחרר מהר. היא מתקשרת למת"ק והמורה אכן עובר לאחר המתנה קצרה של רבע שעה, בהתראה שעליו לחזור למת"ק היום בשעה 10.00. כיף לתלמידים – שעור חופשי!

07.45 מחסום ברטעה החדש
אנחנו כאן בקיצור. טנדרים ומכוניות חוסמות כל פינה. זו הריאה הנושמת של הגדה, כאן עוברות הסחורות ואנשים, לאחר בידוק. אבל מי סופר את הזמן? הכל מתנהל בשקט בנימוס וברוגע, כל פרט כאן יודע את מקומו ואינו סוטה ימינה או שמאלה והחיים זולגים כאן בנחת. מחליפים בדיחות וקפה בזמן ההמתנה, כשמראות חביבים ומלבבים של פריחות וציורי קיר מלווים את העוברים ודגל ישראל בראש התורן בכיכר. הכל יוצר אשליה של טרמינל ידידותי וחביב,משכיח ומטשטש את מה שהיה כאן בעבר. "הדא חייתנא – בידנא נעיש! אלה חיינו – רוצים לחיות, נאנח אחד הנהגים.

-8.00 עזבנו