יצאנו עם המון חבילות מתחנת הרכבת בראש העין (שאין בה מקום חניה אחד כבר בתשע וחצי בבוקר) לפגוש את ז. שחיכה לנו  עם אישתו ליד עיזבת טביב. ז. אומר שלא בטוח להיכנס לעזון בימים אלה, יש מתיחות רבה. לא ראינו חיילים בכניסה לעזון. פרקנו את החבילות, ז. עדיין רועד, גם הרגליים, אבל נראה מעט טוב יותר מאשר בפעם הקודמת.

עזון שוכנת לצדו של כביש 55   המחבר את קלקיליה לשכם, כביש מתנחלים סואן. בכניסה לעיירה מחסום צהוב  שמוגף על פי הוראות הצבא לתקופות קצרות וארוכות. גם כשהמחסום פתוח לעתים ניצבים שם חיילים.

קיים מתח מתמיד בין צעירי עזון לחיילים.  המצאות הצבא  בכניסה וברחובות, הפיכת המקום לנצור,  מהווה איום מתמיד על התושבים. הם לא מבחינים בין מתנחלים לבין אנשי ארגוני זכויות אדם וזורקים אבנים על כל מי שמגיע עם רכב בעל לוחית צהובה.  לכן כבר חודשים רבים אנחנו לא נכנסות לעזון.

בשנה האחרונה נהרגו בעזון 3 צעירים, לא חמושים,  שלא סיכנו איש.  היד קלה על ההדק כשמדובר בפלסטינים. כולם חשודים בעיני חיילי צהל הממשיכים בעבודתם החשובה להגנה על צירים. – כך לפי דובר צהל שכבר מזמן אין סיבה להאמין לו.

המשכנו לכיוון בורקא, שהיא מטרת ביקורנו הפעם. בדרך עברנו את דיר שרף, כפר שהפך לעיירה. ברחוב הראשי המון חנויות ומסעדות של בשר על האש. הכל שוקק חיים, למרות עמדות החיילים באמצע הרחוב.

מוסטאפא שאל את אחת התושבות איך הם מרגישים עם החיילים כל הזמן, והיא  אמרה שכבר התרגלו. וזה נורא בעינינו.  צהל חוסם את הדרך עם בטונדות  הרכבים נבדקים אחד אחד וכך נוצר תור ארוך.

בכניסה לבורקא מחסום. החייל לא עוצר אותנו, רק מעיף מבט. בכיוון ההפוך בודקים את הרכבים היוצאים. לצד הדרך גדר בטון גבוהה עם תלתלי תיל מעל. מוסטאפא אומר שזה מחנה צבא, גם במפה נראה שישנם שם מבנים צבאיים, אנחנו מופתעות לראות כמה השטח שלו ענקי!

במג’לס של בורקא אנחנו פוגשים את ראש המועצה ואת עוזרו. על הקיר תלוי צילום צבעוני של בורקא ועליו כתובת:                     

We want our freedom

We are demanding our rights

We want to live in peace and safety

אבל נוכח המצב סביבם לא נראה שהם יזכו לזה בזמן הקרוב. התנחלות חומש הלא חוקית, ה”ישיבה” שיש לה כבר מספר קראוונים ומים וחשמל, גזלה מהם 350 דונם, וחוץ מזה יש שטח של  4500 דונם (!!) שמקיף את ההתנחלות, והוא שב”מ – שטח בטחון מיוחד, שהכניסה אליו לתושבי בורקא ובכלל מהווה סכנת חיים.

מצטרף לחדר בחור צעיר שבא לעניניו למועצה, דובר עברית מצוינת, ומצטרפת גם המזכירה, בחורה צעירה לבושה מסורתית. היא מספרת שבחודש דצמבר המתנחלים הגיעו לכפר, שרפו מכוניות והשחיתו  בתים. הם פגעו בבית שעל ידה ממש. בכל התקריות מגיע צבא וגם משטרה, והמשטרה מגנה על התוקפים.  החיילים עמדו והסתכלו.  כך הם מבינים את תפקידם.  ב-4.6.23   הגיעו נערי הגבעות מחומש שרפו  מכוניות ושברו חלונות.  הצבא ירה כדורי גומי ו-59 פלסטינים נפצעו.

אני אומרת בשקט שאני מתבישת להיות ישראלית, והבחור יורה לעברי-

 “אז תעזבי”.

“לאן אעזוב?” אני אומרת לו.                  

כל השיחה מקבלת תפנית לא נעימה.

 “תעזבי למקום שממנו באת”.

 “אני נולדתי כאן”, אני אומרת.

“וההורים שלך? באו מפולין, מרוסיה, תלכו לשם”.

“שם רצחו את כל המשפחה של ההורים שלי, הנאצים, אין לי לאן ללכת, לכם יש, לירדן, לערב הסעודית”.

“אבל זאת האדמה שלי, של אבא וסבא שלי, אתם חדשים פה”…

כאן מוסטפא מתערב ומפסיק את השיחה, לא נוח לו שהבחור מעליב אותנו, האורחות, מה עוד שבאנו בטוב. הוא מסביר לו שאנחנו ממחסום ווטש, ומה עושה הארגון, אבל לא נראה שזה השפיע עליו, והוא יוצא מהחדר די בכעס.  לדבריו גם אנשי השמאל הישראלים שמפגינים  באים בגלל המהפכה המשפטית ולא בגלל הכיבוש.

אני מבינה את הכעס שלו, אבל אף פעם לא נתקלנו קודם באמירות כל כך בוטות.

ממשיכות בראיון: תושבי בורקא עובדים ברובם ברשות הפלסטינית. יש גם כאלה שעובדים בישראל בהיתר, אבל לא רבים מעונינים לעבוד אצלנו. לא שאלנו למה..

יש בכפר שני בתי ספר. הצעירים לומדים גם באוניברסיטה, יש מהם שעושים גם תואר שני. השאלה היא מה הם עושים עם זה אחר כך –  רבים עוברים לגור במדינות  המפרץ ומשתכרים יפה.

בבורקא  5,500  תושבים.  שאלנו על המים. כמו בכל מקום ישראל סגרה את כל הבארות והיא מספקת מים לכפר לפי ראות עיניה. 11 ליטר ליום לפלסטיני, 70 ליטר ליום למתנחל.

ברחובות בורקא ראינו בתים רבים נטושים, חלקם כבר חרבים. תושביהם עזבו ועברו למדינות המיפרץ או לירדן. תהליך שמהווה את החלום הרטוב של המתנחלים והממשלה. 

 ביציאה מבורקא אנחנו צופות על חומש, הניצבת על ההר, ממש מעל בורקא, ומסביבה שטח “מגולח” בוהק בלובנו, סימון של השב”מ.

משם אנחנו נוסעים לכיוון חווארה. בדרך יש כל מיני מחסומי פתע, כמו בצומת סרה.

משאית גדולה עוברת אותנו, נושאת קוביות בטון, ציוד לעוד מחסום פתע.

מגיעים לתוואי הכביש עוקף חווארה, ההולך ונבנה בצעדי ענק. הכביש לישראלים יהיה עילי, נבנים עבורו גשרים רבים, ולפלסטינים- כביש תחתי. חיילים רבים מאבטחים את האתר.  הקבלן והפועלים כולם  דרוזים  מרמת הגולן.

בכניסה לביתא מחסום פתע. בטונדה וכמה חיילים, שבודקים כל רכב שיוצא ויוצרים פקק ענק. 

בחווארה רוב החנויות פתוחות ומתפקדות. חלק מאלה שנשרפו, כבר שופצו. יש חנויות שנסגרו כי  בעליהן לא היו מקומיים, והם סגרו ולא מתכוונים לפתוח.

עצוב לראות איך העיירה שהיתה כל כך פעילה מקרטעת . נוכחות החיילים מורגשת. הם מסתובבים ברחוב כמו בעלי בית.

כביש הגישה מחווארה לכפרים שסביבה נסגר. יש מחסום והשער הצהוב המוכר מאיים להיסגר כשיתחשק לצבא לסגור.

לא ויתרנו על כנאפה. צריך להמתיק את הגלולה מרה.

צומת תפוח עמוסה בבטונדות וחיילים, כל האיזור נראה כמו לפני קרב. מי יודע?