16:10  'תעאל, וואחד וואחד!'

כשאנחנו מתקרבות למחסום עזון עתמה, המסריח מהביוב של שערי תקווה שזורם בתעלות פתוחות ליד, אומרים החיילים שלישראלים אסור להיות פה, ואנחנו מסכימות איתם. כשאנו רוצות לעבור לצד השני של המחסום, שהוא בשטח B (גם על פי החוקים שלהם מותר לישראלים). הם סוגרים את המחסום מורים לאוטו שבבדיקה לחזור אחורה- מפעילים עונש קולקטיבי נוסף בשל הנוכחות שלנו. אז התרחקנו.

נ' עומד בתור לבדיקה מהצד של עזון עתמה עם עוד 20 איש לאחר שבוע עבודה ארוך. הוא מהסס ואז פותח את החולצה ומראה לנו את הצלקת מכדור הגומי שירו בו החיילים במחסום זה לפני חודשיים. (יש דוח קודם בנושא). מזל שלא יצא מהצד השני כי אז היה נכנס לו אוויר ללב. אח שלו חטף בעין. מצב העין לא טוב. למה לשאול למה. הוא אומר- שאלנו אותם אם לעזור להם עם אוטובוס של ילדים שהיו להם בעיות. רק זה. חצי מהמשפחה שלו לא יכול לבקר את החצי השני. הם מאותו כפר שהצבא בנה להם גדר באמצע ועכשיו חצי במכלאת עזון עתמה עם רישום אחר בתעודות ואסור לבקר אותם.

ת' מספר איך לפני שבועיים כשהלכנו מהמחסום והיה עוד מעוכב, אז החייל ראה שהלכנו ואמר לו עכשיו תעמוד בשמש- שלח אותו לשם.

מ' עבד בישראל 22 שנה, עבד עם הרבה ישראלים- 'אבל אלה?' הוא מצביע אל החייל הנשען על מעקה- 'מפלצות אתם מגדלים שמה!'

מי מהעובדים שחזר מעבודה בישראל ללא אישור מקבל שיעור חינוך והסבר מן החייל הצעיר המחזיק ומנופף בידו את התעודה של הזהות.

פתאום לאחר שעה וחצי משנים החיילים את החוקים. כי תמיד רק הנוסעים אל תוך עזון עתמה יורדים ברגל ועוברים דרך הבידוק הרגלי. (וגם זה כלל לא הגיוני כי הנהג עצמו כן נשאר במכונית).אבל עכשיו גם הנוסעים שנכנסים לגדה צריכים לרדת קודם מהרכב. ואנשים לא יודעים זאת. הם מגיעים עם הרכב, ואז אומרים להם לצאת מן האוטו. במקום לבדוק אותם שם אומרים להם ללכת לבטונדה 10 מטר לאחור. ורק אז החייל עושה סימן קטן באצבע והם יכולים לחזור אליו- 'וואחד וואחד'.

וכל האנשים כועסים שואלים אותנו מה זה, מה זה הדבר החדש הזה- למה? צריך לראות דבר כזה ולהבין שכשהצבא עושה ככה הוא משגע אנשים- משנה את הסדרים כל הזמן והגיהינום הרי הוא כאוס.

זוג זקנים למשל היו עייפים אז במקום לחזור את כל הדרך אחורה הם חזרו חצי ונשענו על המעקה שיקראו להם. אבל החייל התעלם וקרא לאנשים אחרים בתור. הם חיכו עשר דקות ואז חזרו אל התור הרגיל משם קראו להם. (ואנחנו ביקשנו מהחייל שיקרא להם ושוב אמר את המשפט שכל היום שמענו 'רק מבצע פקודות').בכל מקרה את חפצי היוצאים מעזון עתמה בודקים על הארץ, על האבק.

מדי פעם חייל או חיילת מתפרצים על האנשים שלדעתם לא עומדים ישר בטור או לא מספיק מאחורי הבטונדות. מאיימים בסנקציות.

עצם המעמד מכתיב- יש מי שקובע והוא מתנהג בהתאם. אולי לא טוב לו אבל הוא עדין מעליהם.

ס' מעזון עתמה מוכרת לי מפעמים קודמות. לה ולבעלה 14 ילדים. הם גרים כולם בחדר אחד, בבית על הכביש הראשי. הם מעזה במקור אבל הוא הגיע לכאן ב- '71. ישראל לא הסכימה להחליף כתובת אבל הם היו מקבלים אישורים זמניים. עד לחודש יוני. ומאז הם כלואים- לישראל אסור להם ללכת, מן הצד השני מחסום ושם מעכבים אותם שעות כי כתוב בתעודה שהם מעזה. הם פנו למתק מלא פעמים ובמשטרת אריאל כבר מכירים אותם. אז מה, עדיין מעכבים תמיד. היום ס' האמיצה החליטה לנסות לנסוע לקלקיליה לקנות מחברות וכלי כתיבה לילדים לקראת הבי"ס. נתנו לה לעבור. ב17:30 לא נתנו לה לחזור. התחננה עמדה לבד חם מאוד. התחילה לבכות. כלום לא עוזר. הגיע הבעל א' בלוית שניים מהילדים הקטנים- 4 ו- 5. עמד לא התקרב לחיילים- אמר שהוא מחכה יש לו סבלנות- בסוף יעבירו. שאר הילדים מחכים באוטו הרחק מן המחסום. במשך ארבע שעות- עד לתשע ורבע. ראיתי איך א' משתנה. שעמד על הרגליים בחום במקום הכי מכוער בעולם- ואשתו עומדת מרחק עשרים מטרים- הוא לא יכול לעזור לה. אחז בחוזקה ביד ילדיו ולא יצא מהכלים- הוא בן 62. ס' עברה ניתוח להוצאת אבנים מהכליות ביוני. ובסוף משהו בפניו התעוות באמת. ודווקא החיילים נראו לא מודאגים בסוף כששילחו אותה לחופשי.