ענתא, ואדי נאר, יום ג’ 17.8.04, בוקר יהודית ש’, יהודית ר’, מיכאלה ר’ (מדווחת) תקציר: ענתא- התנועה זרמה באופן סביר. ואדי נאר- הזוועה בהתגלמותה. תורים אין סופיים של הולכי רגל חשופים לשמש ושל כלי רכב. 6:35 – ענתא הדלת המסתובבת עדיין אינה מופעלת.הולכי רגל רבים, בעיקר גברים, מראים תעודות וחולפים במהירות. החל מ-6:55 בעלי תעודות שאינן כחולות נשלחו לרישום בג’יפ שחנה בסככה. תור המכוניות: מעל 15 מכוניות. מג”בניקית בודקת במהירות וביעילות. גם כאן בעלי תעודות שאינן כחולות נשלחים לרישום, ולעתים הליך זה גורם לעיכוב מוניות. משך הרישום: 1-2 דקות לאדם.לסיכום: זרימה סבירה. 7:25 – הכניסה לאל-עזריה מעוכבים רבים. כעשרים מכוניות בתור. לא התעכבנו. 7:35 ואדי נאר חושך בעיניים.גוש של כ-70 הולכי רגל בני כל הגילאים מצטופף השמש הקופחת במסלול הבטונדות. מכיוון בית לחם כ-40 כלי רכב ממתינים ללא תנועה. כשירדנו למחסום ראינו שבראש התור עומד אמבולנס. מפקד המחסום [אלמוג] ישב בניחותא בעמדה, טוען שאין מספיק כוח אדם כדי לבדוק מכוניות. חיילת שישבה לידו הסבירה שהאמבולנס לא ממהר. בכל זאת מפקד המחסום הקים את עצמו והעביר את האמבולנס (ללא כל בדיקה) תוך מלמול שבדרך כלל הם עוברים והוא לא יודע למה הנהג לא התקדם. ואז הוא ניגש אל תור הולכי הרגל וביקש להעביר במהירות את הקשישים והנשים. תוך דקות התור מתקצר למחצית, אך לאחר מכן שוב לא הפרידו בין צעירים לקשישים והתור חזר לאורכו האימתני.מעודד מטוב ליבו חזר אלינו א’ כדי לנאום את נאום המפקד השגרתי: אני פה קובע ואני מחליט. אל תתערבו לי בעבודה. היה קשה להתערב בעבודתו משום שהלה הירבה לנוח ורק מדי פעם נופף לכלי רכב לעבור.הנהגים מעוצבנים, מיוזעים. טוענים שמחכים יותר משעה וחצי (המאושרים, שהיו בראש התור. נהגים שהגיעו אחריהם חיכו אף יותר). אחד מלשין בזעמו על נהג מונית שעקף אותו. כשמונית זו הגיעה- החזיר אותה א’ לאחר כבוד אחורה בתוספת נאום חינוכי. נהול חינוכי זה חזר על עצמו כל פעם שא’ חשד בעקיפה.כשהגענו, הייתה במחסום מונית מעוכבת אחת ו-12 מעוכבים. הם סיפרו שהמתינו במונית משעה 6 ולאחר שעה נמאס להם, ניסו לעקוף את המחסום ואז תפסו אותם. אחד מהם טען שהיכו אותו בכתף וקרעו את חולצתו. לא היה מוכן להתלונן כדי לא לאבד את מקום עבודתו.בנוסף היו שני צעירים, סטודנטים, מעוכבים ליד העמדה המבוטנת שבצד מסלול הולכי הרגל. במשך הזמן הורדו צעירים נוספים, רובם סטודנטים, ונשלחו לעמוד שם, כך שנשמרה הפרדה בין המעוכבים הצעירים למבוגרים.בשעה 8 תור עמדו 70 כלי רכב בתור, והוא הלך והתארך. תיאור הצוות שבמחסום: א’ העביר מדי פעם מכוניות, נח הרבה, פטפט, וגם החזיר תעודות למעוכבים. 2 מג”בניקים ישבו על הבטונדות היוצרות את מסלולי ההליכה, אך בדקו רק תור אחד של אנשים – לכן המעבר היה כל כך איטי. זמן המתנה היה 15 דקות, ואף יותר מזה. בראש העמדה ישב מג”בניק בתצפית ובתוכה הייתה מג”בניקית שהייתה עסוקה באכילה, קריאת עיתון ונמנום במשך כל הזמן שהיינו שם (שעתיים). א’ טען שאין לו כוח אדם מספיק וזו הייתה טעות להאמין לו. במשך הזמן הגיעו ג’יפים שונים עמוסים בחיילים ולכן קיווינו שהתגבורת המיוחלת או-טו-טו מגיעה. לכן התחלנו לטלפן רק ב-8:40.שלומי מבטיח לטפל. לאחר 20 דקות טלפנו שוב, ואמרנו שהמצב מחמיר יותר ויותר. ב-9:10 שלומי הגיע והעניינים מיד התחילו לזרום. תוך 10 דקות תור הולכי הרגל התחסל. קצב שחרור המעוכבים גובר, אם כי באופן לא עקבי. תור המכוניות האינסופי צומצם גם הוא באופן משמעותי וב-9:40 כבר עמד על 2-3 מכוניות.לאורך כל הזמן ניתנה קדימות למשאיות הזבל. אחת מהם התבקשה לפנות את האשפה של העמדה. האם יש עוד מקום בעולם שזבל קודם למעבר אמבולנסים? לקראת עזיבתנו היו מעוכבות 4 מוניות על נוסעיהן.אז הגיע למחסום טרנזיט לבן מלווה בג’יפ. מסתבר שבטרנזיט נהג בחור צעיר מאוד, כבן 17, ומן הסתם ללא רישיון נהיגה. “נהג” זה הובל בג’יפ ונראה מפוחד מאוד. חברו נדרש להסיע את הטרנזיט למחסום ולהמתין שהבעלים של הטרנזיט יגע לפדות אותו. א-זעיםתוך כדי נסיעה ראינו קבוצה של כ-15 פועלים חוצים בריצה את הכביש הראשי. אחד מהם החזיק בידו חבילת תעודות וחילק אותם לשאר. לא ברור איך הם הגיעו למחסום. אבו-דיס בגלל התארכות המשמרת בואדי נאר, רק חלפנו. בפישפש לא הייתה נוכחות לכוחות הביטחון והתנועה זרמה באופן חופשי.