כבכל חודש בארבע השנים האחרונות לקחנו את מרים לטיפול בעיניה (זריקות), בבית החולים תורמוס עיא, שהשיב לה את מאור עיניה לאחר שהייתה עיוורת.

בדרך עברנו דרך הכניסה למעיינות פצאל, שם פגשנו לפני שבוע את הגר עם 3 עדרים ורועיהם מפסאיל. היום לא היו רועים במקום. אין לנו מספיק מלווים לספק לרועים הגנה, וללא נוכחות הליווי הישראלי אף רועה לא מעז להגיע לאזור השופע עשב, משום שהמתנחל מ”ממלאכי השלום” גרש אותם.

כמה ימי חמסין והעשב כבר צהוב-צהוב. כל הירוק נמחק.

בדקנו כמה כניסות לכפרים שהיו חסומות עד עכשיו: הכניסה לדומא נפתחה, על צד הדרך סלעי ענק וערימות חול – זכר לחסימה שהוסרה. לעומת זאת הכניסה לקוסרא חסומה בשער אדום ונעול; הכניסה לאיסאוויה גם היא חסומה בערימת עפר ענקית. איך אנשים חיים כשהם מנותקים מהעולם החיצון?

בבית החולים החדש לעיניים בתורמוס עיא המון רב של חולים. תורים ארוכים, רעש ומהומה. למרות הבניין היפה והחדש, הטיפול מזכיר יותר את קופות החולים של שנות ה-50. לתורים נרשמים בפתק, החולים נקראים לטיפול או לצילום על ידי אחות שעוברת במסדרו. בלגן.

לאחר הבדיקה נכנסנו לתוך הכפר כדי לקנות תרופה שרשם הרופא. בדרך התלוננה מרים שהם הגיעו לפת לחם ואין להם אוכל. הם זקוקים לבצל, שום, עגבניות ולירקות באופן כללי. עצרנו בחנות ירקות ונכנסנו לקנות למשפחה. עוד אני בוחרת עגבניות, ניגש אלי בעל הבית ושאל “מאיפה אתן?”, “מישראל” עניתי. פניו נפלו ודי במבוכה הוא הרים את כפות ידיו במחוות ‘עצרי’ כאומר – אני מסרב למכור לכן. וביקש מאיתנו לצאת. אפשר להבין זאת – בעיניו אנחנו מתנחלות מיישוב השכן, שילה, ממנו באו לפני חצי שנה פורעים שרצחו תושב ושרפו בתים ו-30 מכוניות. אמרתי לו שאנחנו קונים לאישה פלסטינית אותה הבאנו לטיפול רפואי, ושנשארה במכונית. פניו אורו ומאותו הרגע עזר לנו לבחור וסחב את השקיות למכונית. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שפלסטיני הפר את כללי הכנסת האורחים המחייבים בתרבות עמו וגירש אותי. כנראה שהגיעו מים עד נפש, והכעס והתיסכול גברו על הכל. מאוד הבנתי אותו. יותר קשה לי להבין פלסטיני שמקבל אותי במאור פנים לאחר שישראל רצחה את בנו, או הרסה את ביתו.

לבסוף, כשהחזרנו את מרים הביתה יצא לקראתנו בעלה ויחד תיכננו חלוקת חבילות מזון שנתרמו על ידי ‘קול רבני לזכויות אדם’. ביום רביעי אגיע עם החבילות ומוסא יכוון אותנו ל-70 המשפחות הנזקקות ביותר. החבילות כוללות קמח, שמן, תה, סוכר, אורז, פסטה ועוד. המצב בשטחים הכבושים לאחר כמעט חצי שנה של מצור וסגר קשה ביותר וכפרים כמו פסאיל, שמתפרנסים בעיקר מצאן, שאזורי המרעה נגזלו מהם על ידי המאחז האלים “מלאכי השלום” והפועלים שעבדו בישראל יושבים בבית, סובלים מרעב של ממש.