9:00– 15:30. 

פעילות בגן הודא בחאשם-אל-דארג’, וסיקור (לא מתוכנן) של ההריסה של סרורה.

מזמן לא היינו בגן הודא. באנו יומיים לפני תחילת הרמדאן. הגן מסיים היום את פעולתו לשנה זו. כבר הייתה מסיבת סוף שנה. בגן נוכחים מעט ילדים — בגלל תקופת המבחנים בבית הספר, הלימודים מסתיימים מוקדם, והילדים הקטנים הולכים עם אחיהם הגדולים. בגן נוכחות הודא וחאולה (עם בתה בת השנה+ ריטאג’). כשאנו באים, הילדים רצים אילינו, מתחרים על לחיצת ידיים. ארגנו פעילות קצרה עם כלי מוסיקה – כלי הקשה, פעמונים, מרקש, ועוד. עיקר החוויה של הילדים היא בשימוש. ניסינו גם קצת חזרה על מקצבים. נראה היה שהגננות וגם הילדים אוהבים את העניין, אפילו יותר משירים מלודיים. מעניין.  הפעילות היתה קצרה כי הגיעו ילדים מבית הספר, הציצו דרך החלונות, והיה קשה להתרכז.

אחר כך, לאחר שהילדים עוזבים, הודא וחאולה מביעות עניין בהשתתפות בימי ים, וגם בארגון טיול נשים לירושלים. אנחנו מתקשרים לאייל מקבוצת הכפרים, שכבר עזר בארגון טיול דומה לנשים מאום-אל-חיר. אייל מבטיח לנסות לעזור, וגם מספר שיש הריסות בסרורה – ההתיישבות המחודשת בכפר המערות.  

סרורה:

הגענו לסרורה דרך תוואני. הכפר נמצא ביו תוואני לחוות מעון. כשאנחנו הגענו, נמצאו במקום כוחות של משמר הגבול, מנהלת התיאום והקישור, משטרה, וצבא. כל זה – בעבור כיסוי שנפרש מעל מערה, ושני אוהלים לידה. בנוסף, נמצאים פלסטינים מסרורה, תוואני, אום-אל-ח’יר, וסוסיא, מתנדבים ופעילים מישראל ומחו”ל, ואנשי הסהר האדום.

 כפי שכבר סופר אתמול, הסיפור של סרורה מתחיל לפני כ-20 שנים, כאשר בלחץ הרשויות, והצקות מצד המתנחלים מסביב, תושבי הכפר החלו לעזוב לאט לאט, בעיקר עברו להתגורר ביטא. כלומר, בפועל, תושבי הכפר גורשו, בלחץ אטי ומתמשך. עכשיו, החליטו כמה מתושביו לחזור. מוחמד ואביו הם חלק מתושבי הכפר, יש להם אדמות בכפר. הם חזרו למערה שלהם, ופרשו מעליה כיסוי – להצל מהשמש.

הכוחות הגיעו הבוקר במטרה לפנות את ה”פולשים” החדשים. איך ידעו? – לעמותת “רגבים” יש רחפנים המצלמים את השטח, והם דוחפים ויוזמים פעולות מסוג זה. הם כמובן מקושרים היכן שצריך. הכוחות הרשמיים הגיעו ללא צו שטח צבאי סגור, ללא צו פינוי וללא צו הריסה. התחיל עימות. מספר מתנדבים נעצרו. מספר פעילים ישראלים ניסו לפשר ולהגיע להסכמה עם קצין בדרגה גבוהה יותר שהגיע לשטח. אנחנו הגענו בשלב זה. הוסכם שהצבא מאפשר לתושבי סרורה להישאר במערה, אך ללא חיפוי מעליה. הצבא ישחרר את הפעילים שנעצרו ויחזיר את האוהל שנלקח, בתנאי שהתושבים יפרקו בעצמם את האוהל השני. לאחר זמן מה, דיונים נוספים, הרבה אי אמון מצד הנוכחים, התנאים קוימו על ידי שני הצדדים, והאירוע הסתיים, לעת עתה, ללא אלימות נוספת. בינתיים, אביו של מוחמד חש ברע ונזקק לעירוי – מידי אנשי הסהר האדום.

 סוף? – אין סוף. מדובר בשטח ששייך לתושבים הפלסטיניים. נמצא בין מצפה-אביגיל וחוות-מעון, שהן התנחלויות לא חוקיות – גם לפי הדין הבין-לאומי  (כמו כל ההתנחלויות) וגם לפי הדין הישראלי (מאחזים לא מורשים, בלשון הרשמית המכובסת). אבל הצבא מגרש, והורס אוהלים רק בסרורה. במצפה-אביגיל ובחוות-מעון יש: כביש גישה, חשמל, מים, קרוואנים ואפילו מבני קבע, תחנת אוטובוס, והקצפת מעל הכל – האמרים של הצבא השומרים על המאחז! אז עכשיו רק השאלה מי יתיש את מי מהר יותר: הצבא ה”מוסרי בעולם” או התושבים הפלשתיניים. וגם עולה השאלה המטרידה מכל: למען זה מתגייסים לצבא?