יצאנו ב-9:00 מתחנת רכבת ראש העין. הפעם לא נסענו דרך חווארה  (בפעמים הקודמות לא היתה כל פעילות במחסום) אלא דרך כיף אל חארס. בכניסה לכפר – עמדה מאויישת. אחריה – שלט של משרד הדתות מצביע על קבר "כלב בן יפונה" (או סביר הרבה יותר, קבר עתיק של שייך) הנמצא בלב בית קברות מוסלמי. הקבר נקי ומטופח. האתר מסביב, שבו מפוזרים קברות מוסלמיים, מוזנח.
בכפר הגענו לחנות של האדם שאמור לעזור באירגון כתת לימוד, החנות סגורה. חבל.
משם – לכפר קירה. במרכזו כביש צר שנסלל ע"י רשות בינלאומית המחבר את הכפר לזיתא, ג'מעין וחווארה כתחליף לכביש שנסגר בפני התושבים. 
מקירה – לזיתא, ודרך ג'מעין לחארס. הבולט בכפרים הוא כמות החנויות הנעולות וכן התחלות בנייה שלבעליהן אין די אמצעים לסיימן. מעט מאד אנשים בסמטאות הכפרים.  
ב-10:30  הגענו לחארס. חכו לנו שם כ-12 נשים. הותיקות מביניהן המשיכו בלימוד אנגלית אתי, והאחרות, שהאנגלית שלהן חלשה מאד, עבדו עם דורית. 
ב-12:30 יצאנו מן הכפר לכיוון הכביש הראשי. ביציאה – שלושה חיילים ושלט "עצור". שניים מהם הציגו את עצמם כ"מפקדים" עצרו אותנו וסרבו לאפשר לנו לעבור למרות כלי הרכב בעל התג הישראלי ותעודות הזהות. 
חזרנו לאחור, לתוך הכפר. התברר שביציאה מכיף אל חארס יש מחסום שני.  נאדים ניווט לדרך שלישית, המובילה לדיר איסטיה. ביציאה – מחסום שלישי. הפעם נתנו לנו לעבור. 
במחסום השומרון חייל תקיף. מתחיל לתחקר את נאדים (כיון שעניתי לשאלות במקומו, התעורר חשדו). לאחר בדיקת כל תעודות הזיהוי  שלח אותנו לדרכנו תוך הערה נבזית לנאדים: "אתה ישראלי, או שאתה רק גר בישראל?"
שינוי גדול של נוכחות צבאית ומתח באזור לעומת שבועות קודמים.