מחסום חווארה צפון 13/6 משקיפות: עליה ש. וארזה ט.-א. כשהגענו ישבו בצד, על הכורכר, בשמש, כעשרים וחמישה מעוכבים. כולם הביעו שמחה לראותנו. עלייה ניגשה לשוחח אתם. דאגנו לבקבוקי מים. שני פלסטינים (לא מעוכבים) ניגשו אלי להתלונן על החרמת מוניות יומיים קודם לכן, ב- 11/6. הם הראו לי פתק קטן, פיסת נייר שלפי צורתה נקרעה כנראה מפנקס או ממחברת, פיסת נייר עלובה שרוחבה 4 ס”מ ואורכה שישה. עליה נרשם: שם …; מס’ תז….; הוחרם: 11/6; יוחזר: 15/6; מס’ המונית … . אין חתימה, לא רשמית ולא פרטית. לא כל שכן חותמת.האחד, כבן 25 היה מוטרד ביותר והסביר שיש לו ארבעה ילדים בבית וזו פרנסתו היחידה. כעבור כשעה שב אלי ולפי סיפורו נלקח ממנו ארנקו על כל תכולתו. נציג המת”ק, אבי, שהגיע למקום ורצה לעזור לו, אכן לקח את הארנק ממפקד המחסום, אך קרא לי לראות “במו עיני” את הסיבה לכך.לצערי, ניסה הנהג לשחד את הקצין על ידי שהכניס לתוך ארנק התעודות שלו שטר של עשרים שקל! “איזו שחיתות רחמנא לצלן!!! ועוד של אב לארבעה ילדים!!! שהמונית היא תקוותם לאוכל!!! עד היכן הם מגיעים??? ועוד מעזים להתלונן?!?! מפקד המחסום, סמל ראשון א., אינו משתף פעולה. הוא נוקט טקטיקה של התעלמות מוחלטת. אני מדברת – הוא מפנה עורף. אני מבקשת – אין תגובה. במשך ארבע שעות המשמרת לא הצלחתי לשמוע את קולו. פניו אטומים. הוא זורק פקודות לקוניות, קולניות, מאיימות על סביבותיו: שתוק! שב! יאללה מן הון! רוח! אל המעוכבים מתייחס כאילו היו עדת כלבים לאילוף. קשה לראות זאת. קשה עוד יותר לקדם דברים באווירה כזאת. פקודיו אינם מעזים להפר את הוראותיו, פרט לאחד, בּ., סגן משנה דובר ערבית. בסוף התוך המשתרך עומדת אישה צעירה עם תינוקת. אין לה תעודת זהות. רק פספורט ירדני. היא באה לבקר את הוריה המתגוררים בחווארה ולא נותנים לה לעבור.ביקשתי מסגן המשנה בֶ., שכבר גילה התחשבות בפעמים קודמות, והוא קרא לה, שוחח אתה, שאל כמה שאלות והעביר אותה. אחרי האטימות של א. – עלו לי דמעות בעיניים.אחד המעוכבים, שבמהרה עלה מספרם לשלושים וחמישה, החזיק בידיו תעודה רפואית המעידה על צילום מוח. ביקשנו ממפקד המחסום להושיבו בצל. הוא סירב. חיכינו מעט והפעם ביקשנו שוב מב. הוא נענה.ערבי ישראלי, […] מג’לג’וליה, הגיע לשכם באותו בוקר לקחת את אשתו, שני אחיה ואמם אליו. הם הורשו לעבור. הוא עוכב. חיכו למשטרה שהגיעה כעבור שעתיים ועצרה אותו. העבירו אותו לפי דברי המשפחה למשטרת אריאל.בעקבות התערבותו של נציג המת”ק, א., שהגיע לעזור נותר מעוכב אחד אחרי ששוחררו כולם. מסתבר לדבריו שהשב”כ מעוניין באיש זה. א., מפקד המחסום, כופת אותו באזיקונים (שלוחצים לבחור על פרקי הידיים וגורמים לו סבל. למרות בקשותינו סבר מפקד המחסום שאין צורך לרופף אותם) ומושיב אותו ליד עמדת החיילים להשגחה. ליד המחסום חונות שבע מוניות מוחרמות כשבאחת מהן מנופץ החלון הקדמי (מספרי המוניות הועברו לנעמי לאלו שכותבת תלונה על החרמת מוניות).17:15 אנו עוזבות כשהבחור הכפות עדיין מחכה לאנשי השב”כ ובצד ממתין מעוכב שא. איים עליו בנוכחות נציג המת”ק, סג”מ אבי, ואף תפס אותו בחולצתו. התנהגותו הגסה של מפקד המחסום מותירה בנו תחושה קשה ומעוררת שאלה אם לא צריך לפנות לגורמים אחראיים ולבקש שיעבירו אותו מתפקידו.התלבטנו גם אם “משפט הקסם” – הבחור מבוקש על ידי השב”כ, פירושה שלא צריך לדאוג לרווחתו של המעוכב עד שייעצר לחקירה.