א-רם וקלנדיה יום רביעי 22 בספטמבר ‏2004, בוקרמשקיפות: סילביה פ’ ורחל מ’ (מדווחת) 6:35 – מחנה פליטים שועפתהשטח ליד המחסום מלא בילדי בית ספר, מבוגרים, כלי רכב ואשפה. אנחנו לא מצליחות לראות את סוף תור המכוניות הממתינות במחסום. חיילת בודקת כל מכונית באיטיות ומדי פעם הממתינים צופרים בחוסר סבלנות. חייל בודק את הולכי הרגל הנאלצים לעבור דרך שער מסובב צר. האנשים נראים כיוצאים מכלוב, שכן מכל צד לאורך כ- 50 מטר הם מגודרים במעבר צר. החייל בודק ביעילות, תוך כדי עצירת התהליך מדי פעם כדי לבדוק קצת יותר לעומק. כמעט לכולם יש ת”ז כחולה. סילביה מצלמת בווידאו ואיש עוצר ומתלונן על הצורה בה נוהגים בהם – “כחיות” הוא אומר. חייל אחר עומד בצד כדי לתפוס את אלה שלא עוברים דרך הדלת המסתובבת. ארבע אנשים צעירים מתווכחים אתו. הם רוצים לעבור במקום הפתוח. הם מתווכחים ונראה שהולכות להיות בעיות, אולם, אחרי שהם מתרצים ועוברים בתור הרגיל, הם מורשים ללכת. מורים לאישה לחזור. היא מתלבטת רגע, אולם ממשיכה בדרכה לירושלים כאשר החיילים כבר לא מסתכלים עליה. בצורה כלשהי, בבלגן של אנשים ומכוניות, כל אחד מוצא את דרכו. 7:30 – א- רםאחרי “בוקר טוב” מנומס מבקשים מאיתנו לעמוד רחוק מהמחסום. כ- 15 מכוניות בתור שמתקדם לאט. רושמים את פרטי כל הולכי הרגל. כ- 20 אנשים ממתינים בתור. נראה בוקר רגיל. 7:50 – קלנדיהאנו נוסעות לקלנדיה במונית, המובילה אותנו מהצד הימני של החומה. קרוב לסוף עוברים לצד השמאלי ומסיימים את הנסיעה בצד זה. כמויות גדולות של מכוניות ומשאיות מצטופפות ומנסות לעבור צפונה. קבוצה גדולה של צעירים עם תרמילי גב מחכים לאוטובוס שייקח אותם לבית ספר בסכנין. הצומת מלאה בתנועת בוקר. במחסום ישנן ארבע דלתות מסתובבות. אנשים עברים אחת ואחרי מספר מטרים עוברים עוד אחת. מדוע שתיים? אנו מתבוננות בנעשה וזה נראה כבוקר שגרתי. שני חיילים עומדים מחוץ למחסום, מתלוצצים וצוחקים. סילביה אומרת כמה מילים על הקשר בין צחוק ופריקת מתח והם אומרים שאין ממה לחשוש מלבד אלוהים. בדרך חזרה, המונית מביאה אותנו למרכז א-רם אולם, הנהג ממשיך להוביל אותנו עד למחסום תוך כדי סיבובים לא מעטים שכן משמר הגבול רובץ בשטח.