קלנדיה-המעבר היום מהיר ולא נוצרים תורים
אחרי שבפעמים האחרונות חברותינו ואנחנו נתקלנו בתורים ארוכים בקלנדיה, הקדמנו את הגעתנו בשעה, כפי שהיינו נוהגות בימי המחסום הישן. בסביבות 6:20 הגענו לאזור המחסום כאשר בחוץ עדיין שרר חושך וירח מלא זרח מעלינו. גם אחרי שבכל הדרך מכביש 443 עד למחסום סללו ובנו כיכרות, ישנו קטע שעדיין אינו מואר ואין בו מדרכה (יש תאורת רחוב, אך היא אינה פעולת כבר שנים). סכנת נפשות להולכי הרגל בדרך לאזור התעשיה של עטרות.
חנינו במפרץ החניה שלאורך הכביש ובדרכנו ראינו את גשר הולכי הרגל מואר כולו. גם בחשיכה הבחנו שרוקנו את הפח שמתחת לגשר, שבפעם הקודמת עלה על גדותיו. הרבה אנשים כבר היו בצד הישראלי של המחסום ורבים צעדו מולנו על הגשר. קיווינו שזה מבשר טוב, ואכן כך היה. כאשר הגענו לצד הפלסטיני, לקראת חמש וחצי, ראינו שאין תורים. אנשים מגיעים ונכנסים מייד באחת הכניסות לסלאלום.
חיפשנו את אבו רמזי, מוכר הבייגלה. משלא ראינו אותו במתחם המחסום כולו, כולל החניה, התקדמנו לכיוון הכניסה מכיוון קלנדיה כי לעתים הוא עומד שם על המדרכה. להפתעתנו גילינו שהשער סגור ולא ניתן להיכנס משם למתחם המחסום המוקף כולו בגדר. משמעות הדבר היא שכל מי שמגיע מכיוון קלנדיה נדרש לעשות איגוף גדול כדי להיכנס מהצד המזרחי (מכיוון א-רם). מזל שמזג האויר היום היה סביר. זה בוודאי לא היה נעים בימי גשם. אנשים אמרו לנו שהמצב הוא כך מאז יום חמישי. איש לא יודע למה. מוניות ומכוניות מגיעות לאזור הקיוסק ומורידות שם את האנשים, ליד הכניסה למתחם החניה. משם רובם מטפסים על השיפוע המבוטן ועולים לכניסה לסככת המחסום ממזרח. נשים ואנשים מבוגרים יותר ממשיכים אל המדרגות שבכניסה הראשית לסככה.
הכניסה לאזור החניה אינה חופשית, רק תחבורה ציבורית נכנסת. בד”כ את צד הכניסה חוסמת זרוע צהובה שלאנשי הקיוסק והחניה בתשלום יש את השלט הפותח אותה. ביציאה יש דוקרנים, כך שרק רכב יוצא יכול לעבור. היום גם בצד היציאה הזרוע הצהובה היתה סגורה, לא ברור למה. רק לפני שהלכנו ראינו שנכנס מיניבוס של תחבורה ציבורית.
את אבו רמזי פגשנו קרוב לזרועות צהובות. הוא עומד שם עם עגלתו ומוכר בייגלה, כדורי פלאפל וביצים קשות כרגיל. הוא היחיד שמרוצה מכך שיש רק כניסה אחת למתחם, כי כך כל האנשים המגיעים למחסום עוברים דרכו. הוא מקווה לעבור את ניתוח הקטרקט בעינו ביום חמישי הקרוב. שוחחנו מעט ומסרנו לו סכום כסף נוסף ממה שנאסף מחברות מחסום וואטש למימון הניתוח.
הלכנו לקיוסק לקנות כוס תה ופגשנו במוחמד שבקיוסק ואחיו אימן שאחראי על החניה. לקחנו את התה החם וניגשנו הצידה למקום שבו יכולנו להסיר את המסכות בבטחה. פח הזבל הסמוך עולה על גדותיו וכל הסביבה מטונפת. אולי כדאי שעירית ירושלים תשקיע יותר מאמצים בנקיון כאן מאשר בהחרמת סחורות ומתן דוחות…
חזרנו למחסום וראינו שאכן המצב הטוב נשמר ואין תורים. נשארנו עד שש וחצי ואז עברנו ללא עיכובים תוך כמה דקות. בבדיקת התיקים – שיקוף ומגנומטר – ראינו שפתוחות לפחות 4 מ-6 העמדות. בשלב הבא, העמדות האלקטרוניות של בידוק התעודות, היו פתוחות 7-8 עמדות ועוד עמדה אחת של בידוק ידני. יתכן שמוקדם יותר היו פתוחות עמדות נוספות.
בדרך לרכב פגשנו אנשים שאמרו שעד אתמול המצב היה רע מאוד, כפי שראינו בשבועות האחרונים. רק היום השתפר. הם כבר התרגלו שוב להקדים את בואם כימי המחסום הישן, כאשר אף פעם לא יודעים כמה זמן יקח לעבור. היום עברו מהר, אז עכשיו הם מחכים לשעה 7, אז יבוא המעסיק לאסוף אותם. הם זוקפים זאת לזכותנו, הלוואי. בדיעבד התברר שחברתנו חנה בר”ג שלחה מכתב תלונה על המצב במחסום בעקבות הדוחות שלנו ושל חברותינו. אז אולי המכתב הואיל. נקווה שלא נחזור לראות את התורים והדוחק, שבימי הקורונה הם גם מסוכנים בריאותית.
מחסום קלנדיה (עטרות) (ירושלים)
צפה בכל הדיווחים למקום זה-
בסרט: "סיפורו של מחסום"
נטע עפרוני חברת "מחסום ווטש" צלמה במשך שבע שנים 2002-2009 איך הופך מחסום קטן לאחד המחסומים הגדולים והקשים למעבר לכל אלה שירושלים המזרחית היא מרכז חייהם.מחסום קלנדיה / מעבר עטרות (ירושלים)
המחסום נמצא שלושה ק"מ מדרום לרמאללה, מעבר לקו הירוק, בלב אזור של אוכלוסייה פלסטינית. המחסום השתלב ב"עוטף ירושלים", והוא חלק מחומת ההפרדה, אשר חוצצת בין השכונות הצפוניות שסופחו לירושלים ב-1967 (כפר עקב, סמירמיס וקלנדיה, והכפרים א רם וביר נבאלא, אף הם מצפון לירושלים) לבין העיר ירושלים גופא. לחלק לא מבוטל מתושבי כפר עקב, סמירמיס וקלנדיה יש תעודות זהות ירושלמיות.המחסום הזה כמו רבים אחרי מבתר את החיים כאן: חיים נורמלים וחיים בדיכוי תחת עין בוחנת כל הזמן.
מתחילת 2006 פועל במחסום טרמינל המנוהל על ידי מג"ב, משטרת ישראל וחברות אזרחיות. נכון למאי 2007 אין בודקים הולכי רגל העוברים לכיוון צפון. העוברים לכיוון דרום חייבים לשאת תעודות זהות ירושלמיות, ובעלי תעודת זהות של הרשות הפלסטינית לא יעברו ללא אישור מעבר מיוחד. מתבצע בו מעבר גב אל גב של חולים מהגדה לעזה ולירושלים, ויש בו נציגות של מת"ק עוטף ירושלים.
המעבר במחסום לכיוון ישראל היה עד לאחרונה (2019) קשה ביותר. קצב הבידוק לא התאים למספר הגדול של העוברים במחסום מדי יום. התורים הקורסים, הדוחק הפיסי הקשה, המעבר ההומניטרי שתפקד לעתים קרובות בצורה לא הומניטרית, כל אלה הביא את השרד הביטחון לנסות לשפר את תנאי המעבר על ידי בנייה חדשה.
בפברואר 2019 נחנך המתקן החדש של המחסום. הסורגים וגדרות התיל הוחלפו בשרוולים עשויים קירות של לוחות מתכת מחוררים. הבידוק כעת מבוצע בעמדות מרובות לזיהוי פנים והעברת כרטיס אלקטרוני לאישור המעבר. קצב המעבר השתפר והצפיפות בו בדרך כלל ירדה, אך חוסר כוח אדם ותקלות גורמות לתקופות של לחץ. עבודות הפיתוח וסלילת הכבישים טרם הושלמו, תנועת המכוניות והולכי הרגל מסוכנת, וזוהמה רבה בכל סביבת המחסום.
ב-2020 נבנה גשר ענק להולכי רגל מעל מעבר כלי הרכב שבו מגבלות ניידות קשות (מדרגות תלולות, מסלול ארוך ומפותל). הגישה הרגלית מן התחבורה הציבורית למחסום מכיוון צפון (כיוון רמאללה) אינה ברורה, וקרו מקרים של בני אדם, בעיקר בעלי מוגבלויות, שבטעות הגיעו אל מעבר כלי הרכב ונורו בידי החיילים במחסום.
בקיץ 2021 החלו עבודות לכביש כניסה חדש ומשוקע מקלנדיה שיוביל ישירות לכביש 443 לירושלים ולתל אביב. בד בבד נהרסו מסלולי שדה התעופה הישן עטרות והוכנו תשתיות למסוף אוטובוסים גדול.
(מעודכן לאוקטובר 2021)
https://www.youtube.com/watch?v=kNwIdXd0DLI
Tamar FleishmanFeb-27-2026קלנדיה: בדרך לתפילה
-