קלנדיה וביר נבאללה
קלנדיה, ביר-נבאלה, יום ראשון, ה-22 באפריל 2007, משמרת אחה”צ.משקיפות: נתניה ג., פיליס ו., ליזי ש. ותמר פ. (מדווחת).ערב יום הזיכרון.מחסום קלנדיה:3.40 – בבואנו שני מסלולי בידוק היו פעילים, המעבר למת”ק היה נעול והחייל בעמדה הודיע למבקשים לעבור שמשרדי המ”ק סגורים. ממרחק הצלחנו לראות שבסככת ההמתנה מצויים מספר אנשים ויש כאלו שעדיין נכנסים למשרדים, אך טענה זאת לא שכנעה את החייל המופקד על הכפתור לפתוח את המעבר. מספר דקות אח”כ הזדמן למקום סגן אבו-רוקן נציג המת”ק והורה לפתוח את הקרוסלה. בשעה 4.00 ארעה הפסקת חשמל בכל שטח המחסום, האנשים שמצאו עצמם כלואים בתוך המעבר לא יכלו לשוב לאחור, מפקד יחידת המעברים סג”מ דניאל החל לבדוק את האנשים ותעודותיהם ללא המכשור המיוחד ולהעבירם דרך השער.כשעברנו אל מחסום הרכבים נוכחנו לראות שעקב התקלה בחשמל ננעלה הקרוסלה דרכה עוברים מירושלים צפונה וקבוצה גדולה של אנשים הצטופפה לפני המעבר, הלחיצות על כפתור האינטרקום נותרו ללא מענה, רק סבב טלפונים שלנו הזעיק למקום את דניאל ששחרר את המעבר כשמבט של אכזבה על פניו. בשעה 4.30 פנה אל ליזי אבו-נאצר, תושב עזה, שבשעות הבוקר שב עם בתו מירדן דרך מעבר אלנבי, הבת עברה בירדן ניתוח בעינה ושניהם ביקשו אישור להמשיך בדרכם לעזה. משום שמשרד המת”ק היה סגור הם נזקקו לעזרתנו. ליזי טלפנה למוקד ההומניטארי, המוקדן העביר אותה למת”ק עזה, שהעביר אותה לחמ”ל איו”ש, שהעביר אותה למת”ק עוטף (=קלנדיה) שהחזיר אותה למוקד ההומניטארי שהחזיר אותה שוב למת”ק עוטף (=קלנדיה). גם אני הצטרפתי לחד גדיא זה של “הגדת יום העצמאות”, טילפנתי לשאדי שכרגיל לא ענה, לקובי שלא ענה אבל חזר אלי אחרי כמה דקות וסיפר ששניהם בהשתלמות, טלפנתי ללישכת המינהל ושם אמר לי בחור שסרב להזדהות שאומר לאבו-נאצר ובתו לבוא למחרת וניתק “עלי” את הטלפון, טלפנתי לצידקי ממן שביקש שאמסור לו את הפרטים האישיים של שני האנשים והבטיח לטפל במקרה ולהודיע לי על התקדמות הטיפול, הוא אמנם חזר וטלפן אלי ועדכן על המשך הטיפול וביקש להתאזר בסבלנות, אך שבשעה 6.00 (כנראה עם סיום יום עבודתו) נעלם ולא ניתן היה יותר להשיג אותו. כך, ליזי (שהגיעה לקשר טלפוני עם חייל בשם חוסאם המשרת במת”ק עוטף ושהיה מאד אמפאטי ומסייע) ואני (בקשר עם צידקי ממן), עמדנו בתוך המחסום בחברתו של אבו-נאצר והנהג שהוביל אותו כל אותו היום והמתנו להנפקת האישור בפתחו של מסלול 5. בתו של באו-נאצר ישבה והמתינה כל אותן שעות במכונית ברחבת החנייה. 5.15- אבו-נאצר נקרא להיכנס למשרדי המת”ק, אנחנו המתנו ולא הורשנו להתלוות אליו.ההמתנה התארכה, בשלב מסוים הגיע דניאל, עמד מולי ושאל בטון שקט ומקנטר אם זה מה שאני עושה ביום שכזה ולא הולכת לטכסי האזכרות, באותו הטון השקט עניתי שבערב זה בחרתי לטפל באנשים החיים ולא במתים ; זמן מה אח”כ חלפה על פנינו חבורת חיילים, חיילת (שבעבר הרימה רובה מול ליזי) צעקה לעבר דניאל:”למה לא מעיפים אותן”? 6.10- אבו-נאצר שב אלינו ללא האישור, נאמר לו שהמחשבים “נפלו” ושעליו להגיע למת”ק רמאללה, ליזי בררה את הדברים עם חוסאם שהבטיח שעוד באותו הערב האישור יינתן ושהוא ערב לכך שהאב ובתו יוכלו לעבור את מחסום ארז. אבו-נאצר ובתו נסעו למת”ק רמאללה, החלפנו עמו מספרי טלפון. פיליס ונתניה שכל אותה עת השקיפו על מהלך הבידוק במסלול מספר 1, פגשו אחות שעובדת בבית-חולים במזרח ירושלים אשר שבה מיום השתלמות ברמאללה וכשהגיעה למחסום נוכחה לגלות שבבקר, כשנחפזה לצאת ממעונות הסגל הרפואי לקחה תיק אחר מזה שבו היתה תעודת הזהות והייתה לה רק תעודה המעידה על היותה אחות. פיליס הציעה לה להזעיק את שותפתה לחדר, אלא שזו הייתה בחופשה. פיליס טלפנה למוקד ההומניטארי, משם בדקו את זהותה עפ”י מספר ת.ז. ופרטים אחרים ותוך 20 דקות אישרו לה לעבור לירושלים.מחסום ביר-נבאלה:6.35 – לפני המחסום היה תור של 44 מכוניות, קצב המעבר היה איטי מאד. תזמנו 25 דקות עד שהגענו לראש התור. בדרך חזרה ספרנו רק 25 מכוניות ממתינות משום שבינתיים נפתח מסלול בידוק נוסף ע”י קצין שהגיע למקום. הוראות הבידול במחסום זה משתנות משבוע לשבוע, עכשיו נאסרת הכניסה לביר-נבאלה ל”שומרונים” (תושבי השומרון), כתוצאה מגזירה זו גם תושבי הכפר קלנדיה אינם יכולים לארח את אנשי השומרון (אימתנו את הדבר עם הקצין בשטח). המשך תלאותיהם של אבו-נאצר ובתו:האב ובתו המתינו במת”ק רמאללה למעלה משעתיים, רק בשעה 8.45 אישור המעבר לעזה ניתן להם והם התפנו לאכול דבר מה אחרי יום ארוך ומתיש של טרטורים. למרות ההבטחה שיוכלו לעבור במחסום ארז (רשמית הוא נסגר בשעה 9.00), הם החליטו להישאר לישון ברמאללה ולשוב לביתם בבקר שלמחרת.הבקר, יום שני, 23.4.07, טלפן אבו-נאצר לליזי וסיפר שהחיילים במחסום קלנדיה מונעים ממנו את המעבר, רק לאחר שליזי התקשרה למוקד ההומניטארי ומשם טלפנו לקלנדיה, הצליחו האב ובתו לחצות את המחסום ולנסוע לביתם. חג-שמח.
ביר נבאלא / ראפאת (ירושלים)
צפה בכל הדיווחים למקום זה-
ביר נבאלא / ראפאת (ירושלים) עם השלמת מובלעת ביר נבאלא הכוללת גם את בית חנינא אל בלד, ג'דירה ואל ג'יב, הוקם מחסום ביציאה מהמובלעת לגדה. זהו מחסום "מרקם חיים" מתחת לכביש 443, האמור לאפשר את המשך החיים בין הכפרים שנותרו בגדה לכפרים שנבלעו במובלעת. המעבר לכיוון ביר נבאלא מותר רק לתושבי המובלעת ולתושבי נפת רמאללה. מאז שהוקפה בחומת ההפרדה ב-2003 עם יציאה צרה אחת מתחת לכביש 443 ,המובילה לרמאללה ולקלנדיה דרך כפר עקב ומחנה הפליטים קלנדיה, אין קשר בין אזור א-ראם, בית חנינא וירושלים לבין ביר נבאללה. ערך דירה להשכרה ירד מ-700$ לחודש ל-100$ לחודש. החנויות סגורות, בתי החרושת ננטשו ואולמות האירועים ריקים. גם בניינים רבים עומדים ריקים. לא באים לגור פה. כדי לנסוע לירושלים, לא-ראם, ליריחו, לעזרייה, לדרום הגדה - צריך לנסוע עד מחסום קלנדיה מצוידים באישורי כניסה מיוחדים. כך גם נוצרו פקקים גדולים בכבישים המובילים לקלנדיה. מעודכן לינואר 2024
-
מחסום קלנדיה (עטרות) (ירושלים)
צפה בכל הדיווחים למקום זה-
בסרט: "סיפורו של מחסום"
נטע עפרוני חברת "מחסום ווטש" צלמה במשך שבע שנים 2002-2009 איך הופך מחסום קטן לאחד המחסומים הגדולים והקשים למעבר לכל אלה שירושלים המזרחית היא מרכז חייהם.מחסום קלנדיה / מעבר עטרות (ירושלים)
המחסום נמצא שלושה ק"מ מדרום לרמאללה, מעבר לקו הירוק, בלב אזור של אוכלוסייה פלסטינית. המחסום השתלב ב"עוטף ירושלים", והוא חלק מחומת ההפרדה, אשר חוצצת בין השכונות הצפוניות שסופחו לירושלים ב-1967 (כפר עקב, סמירמיס וקלנדיה, והכפרים א רם וביר נבאלא, אף הם מצפון לירושלים) לבין העיר ירושלים גופא. לחלק לא מבוטל מתושבי כפר עקב, סמירמיס וקלנדיה יש תעודות זהות ירושלמיות.המחסום הזה כמו רבים אחרי מבתר את החיים כאן: חיים נורמלים וחיים בדיכוי תחת עין בוחנת כל הזמן.
מתחילת 2006 פועל במחסום טרמינל המנוהל על ידי מג"ב, משטרת ישראל וחברות אזרחיות. נכון למאי 2007 אין בודקים הולכי רגל העוברים לכיוון צפון. העוברים לכיוון דרום חייבים לשאת תעודות זהות ירושלמיות, ובעלי תעודת זהות של הרשות הפלסטינית לא יעברו ללא אישור מעבר מיוחד. מתבצע בו מעבר גב אל גב של חולים מהגדה לעזה ולירושלים, ויש בו נציגות של מת"ק עוטף ירושלים.
המעבר במחסום לכיוון ישראל היה עד לאחרונה (2019) קשה ביותר. קצב הבידוק לא התאים למספר הגדול של העוברים במחסום מדי יום. התורים הקורסים, הדוחק הפיסי הקשה, המעבר ההומניטרי שתפקד לעתים קרובות בצורה לא הומניטרית, כל אלה הביא את השרד הביטחון לנסות לשפר את תנאי המעבר על ידי בנייה חדשה.
בפברואר 2019 נחנך המתקן החדש של המחסום. הסורגים וגדרות התיל הוחלפו בשרוולים עשויים קירות של לוחות מתכת מחוררים. הבידוק כעת מבוצע בעמדות מרובות לזיהוי פנים והעברת כרטיס אלקטרוני לאישור המעבר. קצב המעבר השתפר והצפיפות בו בדרך כלל ירדה, אך חוסר כוח אדם ותקלות גורמות לתקופות של לחץ. עבודות הפיתוח וסלילת הכבישים טרם הושלמו, תנועת המכוניות והולכי הרגל מסוכנת, וזוהמה רבה בכל סביבת המחסום.
ב-2020 נבנה גשר ענק להולכי רגל מעל מעבר כלי הרכב שבו מגבלות ניידות קשות (מדרגות תלולות, מסלול ארוך ומפותל). הגישה הרגלית מן התחבורה הציבורית למחסום מכיוון צפון (כיוון רמאללה) אינה ברורה, וקרו מקרים של בני אדם, בעיקר בעלי מוגבלויות, שבטעות הגיעו אל מעבר כלי הרכב ונורו בידי החיילים במחסום.
בקיץ 2021 החלו עבודות לכביש כניסה חדש ומשוקע מקלנדיה שיוביל ישירות לכביש 443 לירושלים ולתל אביב. בד בבד נהרסו מסלולי שדה התעופה הישן עטרות והוכנו תשתיות למסוף אוטובוסים גדול.
(מעודכן לאוקטובר 2021)
https://www.youtube.com/watch?v=kNwIdXd0DLI
Tamar FleishmanFeb-27-2026קלנדיה: בדרך לתפילה
-
קלנדיה (מחנה פליטים) (ירושלים)
צפה בכל הדיווחים למקום זה-
המחנה נוסד ממזרח לכפר קלנדיה ב-1949 ויושבו בו פליטים פלסטינים מירושלים ומכפרי הסביבה, שבתיהם נותרו בצד הישראלי של קווי שביתת הנשק. הוא נכלל בשטח המוניציפלי של ירושלים שלאחר 1967, ומאז בניית חומת ההפרדה נותק מירושלים, והפך לשטח הפקר בין ירושלים ורמאללה. מתגוררים בו כ-10,000 תושבים, ולחלק לא מבוטל מתושביו יש תעודות זהות ירושלמיות. הוא נחשב לאחד המחנות הקשים מבחינה ביטחונית ופלילית כאחד וגם אחד העלובים והמוזנחים שבהם. הוא סובל מעוני, הזנחה, פשע, בנייה בלתי חוקית והיעדר שירותים מוניציפליים נאותים. יצאו ממנו מפגעים, ולעתים קרובות יש בו אירועים ביטחוניים, פשיטות ומעצרים רבים, כולל ירי בנערים עקב זריקת אבנים.
-