קלנדיה, יום א’ 13.4.08, אחה”צ
משמרת אחת, שני לבבות.
על כיסא שהובא בידי נהגי המוניות ישב אדם כבוי מתנשם בכבדות, חולצתו פתוחה לרווחה כשחזהו חבוש לרוחבו בתחבושת שבוהק לובנה היווה ניגוד בולט לצבע עור פניו, שדמה בעיני לצבעו של קלף ישן, כצבע פניו של אבי כשנתבקשתי לזהותו בבית הלוויות.
על גב כף ידו פד מוצמד בפלסטר – סימן לאינפוזיה שזה לא מכבר הוסרה.
האיש (א), תושב עזה, מלווה באחיו (ש), השתחרר בבקר זה מבי"ח בשכם לאחר ניתוח בלבו. אישורי המעבר שהיו בידם פג תקפם לפני ארבעה ימים. האשפוז, כפי שקורה לעתים, התארך מהצפוי.
שעות ארוכות משרכים היו שני האחים את רגליהם ממשרד מת"ק אחד למשנהו ברחבי הגדה. בכל מקום שמעו שעליהם ללכת למקום אחר ושאולי מחר או מחרתיים יקבלו אישור.
בצר להם הגיעו לקלנדיה. לא היה כל הגיון או תכלית במעשה זה, מלבד העובדה שכאן מצוי המחסום שהמעבר בו הוא ראשיתה של הדרך המובילה לביתם. כאילו המקום מקרב את הבית.
ניכר בהם שלא סברו שהדבר יתאפשר. שניהם באפיסת כוחות ולאחר ייאוש. נהגי המוניות שהתגודדו סביבם היו להם לפה. לולא היה במקום אדם שהכיר הכרות קודמת את רוני והזעיק אותנו, אין לדעת כיצד היה נגמר יומם של האנשים. גם ההליכה קשתה מאד על א. שבאחת מרגליו מורסות שגרמה מחלת הסוכרת והוא גורר אותה בלכתו ופושט אותה לפנים בשבתו.
השעון העיד שמשרדי המת"ק סגורים. את המפתח ששיחרר את המצב הנעול הזה, הגישה לנו דליה באסה שתוך חמש דקות מהרגע בו יצרנו עמה קשר הודיעה שניתנה הוראה למת"ק קלנדיה להכין אישור מעבר לשני האחים ש"אין עליהם כלום" וכבר עברו את הגיל המסוכן.
עתה החלה סאגה חדשה, ארבעתנו עשינו את הדרך למשרדי המת"ק. אלא שבדיוק ברגעים אלו, עסקו במסלול שנועד לכך בתיקון מנגנון השיקוף ובניקוי הרצפה. עמדנו מעבר לסורגים והמתנו. א. היה קרוב להתמוטטות, אלתרנו עבורו כסא תוך שאנחנו מסיבות פח אשפה למטרה זו.
מאבטח ששמר על ביטחוננו מעברם האחר של הסורגים, ניסה לנהל שיחה עם האחים תוך שהוא מביע זלזול בהם ובתרבותם ומאשים אותם כקולקטיב במצב בעזה. פניהן הסובלות נתכרכמו עוד יותר. משביקשתי שידבר בכבוד אל בני אדם, השיב שהם עצמם אנשים חסרי כבוד. ש. החל להתנצל ולומר שהוא ואחיו מעולם לא הרעו לאיש, שכל חפצם הוא לחיות בשקט ולפרנס את משפחתם. – ככה זה פה במחוזותינו, ערבי צריך כל הזמן להתנצל, צריך כל הזמן לגנות, צריך כל הזמן להבטיח שאינו חורש מזימות.
משניתנו לאחים אישורי המעבר, חמישים דקות אחרי שאושר מעברם ע"י דליה, היה עלינו לשוב על עקבותינו אל מסלולי הבידוק. לא עזרה הטענה שדקות ספורות קודם לכן נבדקנו אנו והכבודה.
עתה נוכחנו לדעת שבתור הארוך שלפני מסלול הבידוק היחיד שפעל לא ניכרה פעילות. "זו שעת האוכל של החיילים", הסביר לנו א' מפקד המחסום.
את הפלסטינים הדחוקים בראש התור לא היה קשה לשכנע לתת לאחים לעבור ללא המתנה. לא צריך היה להיות בוגר בי"ס לרפואה על מנת להבחין שא. שרוי במצוקה, שכל תנועה גורמת לו לכאבים וכל נשימה עולה לו במאמצים.
קשה היה להביט בעיניהם אסירות התודה של האנשים משנפרדנו מהם ושלחנו אותם לדרכם. כאילו בעצם המעבר לצדו האחר של מחסום בא להם מזור.
(ארבע שעות אחרי שנפרדנו טלפן ש. והודיע שהגיעו לביתם.)
במחסום הרכבים חנה אמבולנס של הסהר האדום ובו אשה תושבת שכם, ששבה מביה"ח מוקאסד בו עברה סידרת בדיקות בעקבות אירוע מוחי שעברה. אנשי הצוות המלווה סיפרו שכבר שלושים דקות הם ממתינים לבואו של אמבולנס שעושה את דרכו מהשטחים, כדי להעביר בשיטת גב-אל-גב את האשה בחזרה לביתה. לא ארך הזמן והאמבולנס הגיע למסלול המערבי, הרחוק ביותר של המחסום. אלא שמשם לא אופשר לו להמשיך את דרכו. איש מצוות האמבולנס הירושלמי לא הבין את סיבת העיקוב, שהרי ההעברה תואמה מראש לפרטי פרטים. לאחר זמן המתנה רב, ראינו את האמבולנס מבצע סיבוב פרסה ושב על עקבותיו לכיכר הצפונית של המחסום.
בדיעבד הסתבר, שהאמבולנס שהגיע מהשטחים הביא עמו פעוט בן חודש וחצי שלבו פגום, מלווה באמו.
השניים עשו את דרכם למזרח ירושלים כדי שינותח ויתוקן הלב הפעוט.
אלא שהניירות, הניירות לא היו כשרים.
האם ובנה שיצאו מהאמבולנס עברו לרכב פרטי ושבו לביתם שבג'נין.
מחסום קלנדיה (עטרות) (ירושלים)
צפה בכל הדיווחים למקום זה-
בסרט: "סיפורו של מחסום"
נטע עפרוני חברת "מחסום ווטש" צלמה במשך שבע שנים 2002-2009 איך הופך מחסום קטן לאחד המחסומים הגדולים והקשים למעבר לכל אלה שירושלים המזרחית היא מרכז חייהם.מחסום קלנדיה / מעבר עטרות (ירושלים)
המחסום נמצא שלושה ק"מ מדרום לרמאללה, מעבר לקו הירוק, בלב אזור של אוכלוסייה פלסטינית. המחסום השתלב ב"עוטף ירושלים", והוא חלק מחומת ההפרדה, אשר חוצצת בין השכונות הצפוניות שסופחו לירושלים ב-1967 (כפר עקב, סמירמיס וקלנדיה, והכפרים א רם וביר נבאלא, אף הם מצפון לירושלים) לבין העיר ירושלים גופא. לחלק לא מבוטל מתושבי כפר עקב, סמירמיס וקלנדיה יש תעודות זהות ירושלמיות.המחסום הזה כמו רבים אחרי מבתר את החיים כאן: חיים נורמלים וחיים בדיכוי תחת עין בוחנת כל הזמן.
מתחילת 2006 פועל במחסום טרמינל המנוהל על ידי מג"ב, משטרת ישראל וחברות אזרחיות. נכון למאי 2007 אין בודקים הולכי רגל העוברים לכיוון צפון. העוברים לכיוון דרום חייבים לשאת תעודות זהות ירושלמיות, ובעלי תעודת זהות של הרשות הפלסטינית לא יעברו ללא אישור מעבר מיוחד. מתבצע בו מעבר גב אל גב של חולים מהגדה לעזה ולירושלים, ויש בו נציגות של מת"ק עוטף ירושלים.
המעבר במחסום לכיוון ישראל היה עד לאחרונה (2019) קשה ביותר. קצב הבידוק לא התאים למספר הגדול של העוברים במחסום מדי יום. התורים הקורסים, הדוחק הפיסי הקשה, המעבר ההומניטרי שתפקד לעתים קרובות בצורה לא הומניטרית, כל אלה הביא את השרד הביטחון לנסות לשפר את תנאי המעבר על ידי בנייה חדשה.
בפברואר 2019 נחנך המתקן החדש של המחסום. הסורגים וגדרות התיל הוחלפו בשרוולים עשויים קירות של לוחות מתכת מחוררים. הבידוק כעת מבוצע בעמדות מרובות לזיהוי פנים והעברת כרטיס אלקטרוני לאישור המעבר. קצב המעבר השתפר והצפיפות בו בדרך כלל ירדה, אך חוסר כוח אדם ותקלות גורמות לתקופות של לחץ. עבודות הפיתוח וסלילת הכבישים טרם הושלמו, תנועת המכוניות והולכי הרגל מסוכנת, וזוהמה רבה בכל סביבת המחסום.
ב-2020 נבנה גשר ענק להולכי רגל מעל מעבר כלי הרכב שבו מגבלות ניידות קשות (מדרגות תלולות, מסלול ארוך ומפותל). הגישה הרגלית מן התחבורה הציבורית למחסום מכיוון צפון (כיוון רמאללה) אינה ברורה, וקרו מקרים של בני אדם, בעיקר בעלי מוגבלויות, שבטעות הגיעו אל מעבר כלי הרכב ונורו בידי החיילים במחסום.
בקיץ 2021 החלו עבודות לכביש כניסה חדש ומשוקע מקלנדיה שיוביל ישירות לכביש 443 לירושלים ולתל אביב. בד בבד נהרסו מסלולי שדה התעופה הישן עטרות והוכנו תשתיות למסוף אוטובוסים גדול.
(מעודכן לאוקטובר 2021)
https://www.youtube.com/watch?v=kNwIdXd0DLI
Tamar FleishmanJun-8-2025קלנדיה: ריקנות במרחב הציבורי
-
