א-ראם – קלנדיה יום א’ 26.09.2004 משקיפות: נטע ע’, חוה ה’ (מדווחת) א-ראםבגלל הבדלי הזמנים בין השעונים – הישראלי והפלסטיני – הגענו לאחר יציאת הילדים לבתי הספר. בכל אופן, הבלגן נורא ואיום למרות שאין כמעט תור בנקודת הבדיקה. בא-ראם לא התקינו עדיין את קרוסלות הזדון ואולי לכן המעבר יותר מהיר וללא לחץ. 2 שב”חים מעוכבים בצד המחסום. נגשתי אליהם לשאול מה השעה לפי הזמן שלהם וכמעט עוררתי תקרית בטחונית, כי כמובן “אסור לכם לדבר אתם”. למרות שאלפי אנשים עוברים במחסום, כמעט כולם בעיניים פקוחות, הזעיקה מצלמת הוידיאו של נטע את החושים הבטחוניים של החיילים משום ש”אסור לכם לצלם כאן”. אבל, לא אשה כנטע תיבהל והאיסור גווע לאיטו אל תוך המולת המכוניות, קצין המת”ק, תעודות הזהות, ההתרוצצויות, הויכוחים ואריזות ארוחת הבוקר של החיילים. מיד צץ ועלה איסור חדש: תתרחקו 50 מ’ מהמחסום. גם איסור זה הלך בדרכי קודמו. נשארנו במקומנו. החומה מגיעה כבר עד כדי 100 מ’ מהמחסום והיא עוד מתקדמת. זהו הקטע שעליו קבע בית המשפט צו על תנאי להפסקת העבודה. נצחון הצדק והחמלה לא החזיק כנראה מעמד זמן רב ובתחילת החודש החליט אותו בית משפט כי אפשר להמשיך את הבניה “כי יש כבר תשתיות מוכנות”. הנסיעה לארכו, כפי שצוין כבר בדו”ח של 23.9 מדכאת, מתפתלת ומאובקת אבל כפי שיתברר לנו בהמשך – יכול להיות הרבה יותר גרוע. דבר הקרוסלה:”צר לי עליך” חורקת הקרוסלה באזני העוברים והשבים במחסום קלנדיה. גיהינום. גוש צפוף של אנשים, מהודק, מזיע ונלחץ אל קרוסלות הזדון. 3 חיילים בודקים ב-3 מסלולים. כל העובר את הבדיקה בפעם הראשונה הולך כ-10 מטר ופוגש קרוסלה חדשה ורק אחריה נמצאת עמדת הבדיקה שבה בודק חייל את התעודות. אי אפשר לומר שמישהו “מתנהג לא יפה”, אבל החיילת יודעת היטב מאד לצעוק “ואחד ואחד”, כאילו היינו בתור לאולם הקונצרטים. הקרוסלות בלאו הכי לא מאפשרות ליותר מאדם אחד בכל פעם לעבור וגם אם רצו לא יכלו החיילים לשנות את המצב. ואכן מפקד המחסום התקשר לאיש המת”ק פארס אך מה אפשר לעשות כשיש פקק תנועה שכזה כשהקרוסלות מכתיבות את הלחץ. נטע התקשרה לכרמלה מנשה שהבטיחה להתקשר לדובר צה”ל בעניין הקרוסלות הקטלניות. לא נרשמה התפעלות יתרה מצד גורמים אלה.בצד השני – תור הנכנסים מירושלים לרמאללה לא בודקים כלל והמעבר חפשי תוך כדי תמרון בהעברת סחורות (דרך הקרוסלות). גם פה מעוררת מצלמת הוידיאו חשד או שמא זכרונות הסטוריים ו”אסור לצלם במחסום”. או שהחיילים מרגישים שמשהו לא בסדר ואינם מעונינים בתיעוד או שהאיסור הוא בבחינת הפגנת כוח. מכל מקום, כאשר עברה במחסום שיירה של רוכבי אופניים מכל העולם “למען השלום” עצר אחד מהרוכבים וצילם את המחסום וחייליו במצלמה גדולה. בטחון או לא – החיילים שיתפו פעולה בששון, הצטלמו בלי בעיות והמפקד לא מיחה בידם.בדרך חזרה התברר שנלכדנו. דרך האבק הלבנה שבה נסענו והתפתלנו שעתיים קודם, נחסמה באבנים, תעלה גדולה וחסימות עפר שבסופם עמדו מי אם לא – שני בולדוזרים ועבדו. “אי אפשר לעבור” אמר המאבטח. חזרנו, הסתובבנו, עלינו דרך הכפר, הגענו לדרך ללא מוצא ולבסוף הצלחנו להתחבר לכביש 443 חזרה לירושלים. הזדמנות חד פעמית היתה לנו לטעום את טעמו של יום רגיל תחת הכיבוש שבו העובדה שנסעת הבוקר בדרך מסוימת אינה ערובה לכך שגם תוכל לחזור בה אחר הצהריים אבל תמיד תמיד ילוו אותך החומה, האבק והבולדוזרים.