קלנדיה, 8.12 , יום חמישי, אחה”צ עדנה ק., ליה נ., עמית ר. (אורחת) + שניאורחים מצרפת כבר כשהתקרבנו לצומת קלנדיה, ראינו שמשהו קרה. המוןאנשים חסמו לגמרי את הכיכר, ומתח רב עמד באוויר. מיהרנוקדימה לראות מה הבעיה. עמדו שם כמה וכמה מג”בניקים, עםג’יפ. כששאלנו מה קורה, נאמר לנו שחייל נדקר במחסום,ונפצע קל.השוטרים עסקו בלהרחיק את הקהל, עוד צעד לאחור, ועוד צעדלאחור, פתאום הגיעו מכוניות משטרה וג’יפים צבאיים מכיווןדרום, שחתכו בתוך הקהל במהירות.בשלב הזה התברר לנו שנקבע מותו של החייל, ושני אמבולנסיםעזבו את איזור המחסום. בשלב הזה אמרו השוטרים שצריך לרוקן לגמרי את הכיכר.השיטה: אחד מהם התחיל לנהוג בפראות בג’יפ, אל תוך האנשיםממש, כשהוא מתגבר את האימה בפול גאז על ניוטרל. למרותהמודעות לחוסר התוחלת, וגם לרגישות האמיתית של המצב,התחלנו לצעוק על השוטרים, לנסות לעצור את השיטה המבעיתהלשליטה ב”עדר”. בסופו של דבר, לאחר פנייה שלנו, טרח אחדהשוטרים לשלוף מגפון ולדרוש מהקהל, בעברית, להתרחק. עודהערה נרגזת שלנו הביאה לכך שנהג הג’יפ, שלפי מה שנאמרבקהל היה בדווי, יפנה לאנשים בשפתם.כך עמדנו שם כרבע שעה, אולי יותר, קשה להעריך. ואז חודשהתנועת האנשים לכיוון רמאללה, הכול היה דחוס להחריד, כיהצטברו שם המוני בני אדם.פילסנו איכשהו דרך בניסיון להגיע כמה שיותר מהר למחסוםולראות מה קורה שם. בדרך התרשמנו מהשלט שהוצב במחסוםהחדש: ורד מקסים וכתובת גדולה שמסבירה שזו “התקווה שלכולנו”.בינתיים כבר הוקף המחסום כולו בסרטי משטרה, כלומר, הואהפך לזירת פשע סטנדרטית, עם נוהלים סטנדרטיים. עוד ועודשוטרים ואנשי צבא הגיעו למקום, גם זק”א, גם מז”פ (זיהויפלילי). התנועה מכיוון רמאללה הופסקה לחלוטין, שהריהמחסום הושבת. התנועה צפונה התנהלה באופן זורם פחות אויותר, למרות שהופסקה עוד פעם או פעמיים. לא היתה שום אפשרות לומר כלום, גם לא כאשר אנשים בודדים,שהצליחו איכשהו להגיע מקלנדיה עד המחסום, התחננו לעבור.ולמרות שהיה שם נער עם צווארון אורתופדי. ולמרות שהיתהשם אישה בחודש תשיעי מתקדם ביותר.ניסינו פה, ניסינו שם, תוך השתדלות אמיתית לא ללבות אתהיצרים שהיו גם ככה משולהבים דיים. שוב ושוב נתבקשנו עלידי נציגת דובר צה”ל לפנות את המקום, אך מכיוון שבשלבהזה כבר הוצף השטח בעיתונאים, היא לא באמת יכלה לעמודמול הטענה שגם אנחנו, כמו התקשורת, נמצאות שם כדי לתעד.כל העת הזו נשמעו שוב ושוב קולות רימונים מעבר לחומה. לאאיפשרו לנו בשום אופן לעבור לכיוון קלנדיה, אבל היה ברורשמשהו חמור קורה שם. אחרי הרימונים שמענו גם רובים, אחרכך שוב רימונים וחוזר חלילה. עשינו כמה נסיונות לפנות לאנשי התקשורת, לומר להם שבנוסףלמה שכבר אירע, מתרחש בזה הרגע משהו בקלנדיה. זה לאהועיל – בני ליס, למשל, הסביר לי שמה שקורה שם “זה ממשלא הסיפור”. את האישה בהריון שניסיתי להראות לו, הוא “לאיכול לצלם בגלל שהגדרות מפריעות.”בסופו של דבר הצלחנו להגיע למח”ט בנימין, הוא הבטיח לטפלבאישה, או ליתר דיוק, “לנסות” לטפל בה. במקביל, דרשמאיתנו להסתלק לפני שיוציא נגדנו צו הרחקה.בתוך כך, נקראו כל העיתונאים לשטח המחסום החדש,לפוטו-אופורטיוניטי עם ה”רוצח” שישב כל העת הזו בג’יפ.התרחקנו מהמקום, כשעתיים לאחר שהגענו.הדברים מתוארים כאן באופן יובשני ביותר, אבל בימים לאחרמכן ניסינו שוב ושוב להבין מה קרה שם, להבין את המקוםשלנו בסיטואציה שנוצרה שם, מול החיילים מיחידתו של החיילההרוג, שעמדו והמשיכו לאבטח, המומים לחלוטין, ומולהרעשים מעוררי הפלצות מכיוון מחנה הפליטים.ראיתי שמאז מתנהלת ברשת התכתבות בנושא, ולכן איני רואהצורך להתעמק במשמעויות ובמורכביות הברורות.