קלנדיה
בימי ששי של הרמדאן חוסמים את דרכי הגישה למחסום מהצד הישראלי. רק האוטובוסים שבאים לקחת את האנשים לעיר העתיקה מורשים להתקרב. לכן חניתי איפה שמצאתי חניה (בעטרות, מול מפעל עוף ירושלים) וצעדתי משם למחסום.
ביציאה מאזור התעשיה עטרות פגשתי שני צעירים פלסטינים שחוזרים מהעבודה. שאלתי אותם אם יש אוטובוס למחסום ומסתבר שאין. אז צעדנו שלושתנו יחד לכיוון המחסום, הם בדרך הביתה ואני למשמרת. אחד מהם מדבר קצת אנגלית ואני מדברת קצת ערבית וכך שוחחנו. הם התפלאו לשמוע שאני נגד הכיבוש ולקרוא את הכתוב על התג. את שמה של סילביה כבר הכירו… שוחחנו על כך שמקווים שלא יעשו בעיות להולכים לתפילה ושהכל יעבור בשלום, למרות הפיגוע הקשה שהיה אתמול. כך עברתי איתם שתי עמדות של חסימות לכלי רכב בהן עמדו חיילים או שוטרים ולא שאלו דבר. כשהגענו לאזור המחסום התברר שחסמו במחסומים של המשטרה את הגישה אל הגשר של הולכי הרגל. היו במקום הרבה שוטרים וחיילים ואנשי סיוע רפואי. את הפלסטינים שלחו לעבור פנימה לגדה דרך השער בחומה מעבר לכביש, שהיה פתוח מעט ואיפשר מעבר הולכי רגל, ולידו עמדו שוטרים ומשמר הגבול.
פגשתי את תמר, שמייד זיהו אותה הפראמדיקים הפלסטינים, חבריה מימים ימימה. הם כאן כדי לסייע לאנשים שמתקשים במעבר, או אם יש מתעלפים בשל הצום. כך עברנו בין גדרות המשטרה והתקרבנו לאזור ממנו נכנסו הנשים והילדים, דרך מחסום הרכב. לא הותרה תנועת כלי רכב דרך המחסום. גם שם ברכו את תמר חבריה הפראמדיקים הפלסטינים והחיילים שראו זאת לא מנעו מאיתנו את הגישה.
אך אז הגיע סרן מהמת”ק, שאמר שצריך לבקש אישור כדי לתת לנו להתקרב. בינתיים עלינו לחזור לצד הישראלי ולהמתין ליד גדרות המשטרה שיגיד לנו אם נוכל להיכנס. בעודנו צועדות איתו לשם סיפר ששמו סלימאן והוא מירכא בצפון. הבטיח לחזור תוך 5 דקות ותמר הודיעה לו שאם לא יחזור אנחנו נכנסות. הוא חזר תוך 2 דקות ואמר שהמפקד, בני, לא מתיר לנו להתקרב אל הצד הפלסטיני. עשינו אחורה פנה והלכנו אל השער הפתוח בחומה, דרכו עברו הפלסטינים. חלפנו על פני השוטרים והמגב”ניקים שהיו שם וניגשנו אל רכב של פלסטיני שעמד בסמוך מחכה להסיע אנשים. תמר סיכמה איתו מחיר וכבר כמעט נכנסנו ונסענו מסביב אל הצד הפלסטיני של המחסום. אך אז החלו החיילים והשוטרים לקרוא אלינו ורצו לעברנו בנשקים שלופים. הם דרשו מהפלסטיני לא לנסוע ומאיתנו לחזור.
התחילו לשאול מי אנחנו ורצו לעכב אותנו או שנחזור. עיכוב לא התאים לי בשלב זה (בערב היו לי אורחים וחיכו לי עוד הרבה הכנות) ובייחוד חששתי שהם יעשו משהו לנהג הפלסטיני, שלא הפסיקו לכוון את הנשק לעברו. לכן הסכמתי ללכת איתם חזרה. תמר התעלמה מהם והתקדמה רגלית והם החליטו לא לרדוף אחריה. אבל הורו לנהג הפלסטיני לנסוע משם ואמרו לו שלא יעיז לאסוף את תמר בהמשך. גם כשהיא ניסתה לעצור משאית שעברה שם הם קראו אל הנהג שלא ייקח אותה. אני חזרתי עם השוטרים דרך הפתח בחומה, כאשר השוטר הדומיננטי בחבורה מתעקש לדבר איתי כל הזמן בערבית, למרות שעניתי לו בעברית ואמרתי לו שוב ושוב שידבר איתי בעברית. בשלב מסויים שאלתי אותו למה הוא מדבר איתי בערבית (ביני לביני תהיתי אם זה בגלל שכך הוא רגיל לתת הוראות כאן, או כי הוא חושב שזה יעליב אותי או משהו). ואז הוא אמר לי: אני ערבי, אז אני מדבר ערבית. משאמר כך (ספק אם זה נכון) עניתי לו בערבית. עניתי לו לכל מה ששאל, אך סרבתי לקרוא לתמר או להתקשר אליה. ביקשתי מהם רק שלא יעשו דבר לנהג הפלסטיני. הוא ראה אותנו חולפות על פניהם מבלי שהם עצרו אותנו ולא היה צריך לדעת שאסור לנו לעבור לשיטתם. כשהתרחקתי מהם שמעתי אחד מהם אומר לחבריו שהוא מכיר את תמר ושאמרו לו כבר בעבר לא להתעסק איתה…
החלטתי שלא לנסות שוב להגיע לצד הפלסטיני וחזרתי בצעידה לרכב. כך קרה שרק תמר לבדה הגיעה לצד הפלסטיני כדי לדווח על הנעשה שם…
מחסום קלנדיה (עטרות) (ירושלים)
צפה בכל הדיווחים למקום זה-
בסרט: "סיפורו של מחסום"
נטע עפרוני חברת "מחסום ווטש" צלמה במשך שבע שנים 2002-2009 איך הופך מחסום קטן לאחד המחסומים הגדולים והקשים למעבר לכל אלה שירושלים המזרחית היא מרכז חייהם.מחסום קלנדיה / מעבר עטרות (ירושלים)
המחסום נמצא שלושה ק"מ מדרום לרמאללה, מעבר לקו הירוק, בלב אזור של אוכלוסייה פלסטינית. המחסום השתלב ב"עוטף ירושלים", והוא חלק מחומת ההפרדה, אשר חוצצת בין השכונות הצפוניות שסופחו לירושלים ב-1967 (כפר עקב, סמירמיס וקלנדיה, והכפרים א רם וביר נבאלא, אף הם מצפון לירושלים) לבין העיר ירושלים גופא. לחלק לא מבוטל מתושבי כפר עקב, סמירמיס וקלנדיה יש תעודות זהות ירושלמיות.המחסום הזה כמו רבים אחרי מבתר את החיים כאן: חיים נורמלים וחיים בדיכוי תחת עין בוחנת כל הזמן.
מתחילת 2006 פועל במחסום טרמינל המנוהל על ידי מג"ב, משטרת ישראל וחברות אזרחיות. נכון למאי 2007 אין בודקים הולכי רגל העוברים לכיוון צפון. העוברים לכיוון דרום חייבים לשאת תעודות זהות ירושלמיות, ובעלי תעודת זהות של הרשות הפלסטינית לא יעברו ללא אישור מעבר מיוחד. מתבצע בו מעבר גב אל גב של חולים מהגדה לעזה ולירושלים, ויש בו נציגות של מת"ק עוטף ירושלים.
המעבר במחסום לכיוון ישראל היה עד לאחרונה (2019) קשה ביותר. קצב הבידוק לא התאים למספר הגדול של העוברים במחסום מדי יום. התורים הקורסים, הדוחק הפיסי הקשה, המעבר ההומניטרי שתפקד לעתים קרובות בצורה לא הומניטרית, כל אלה הביא את השרד הביטחון לנסות לשפר את תנאי המעבר על ידי בנייה חדשה.
בפברואר 2019 נחנך המתקן החדש של המחסום. הסורגים וגדרות התיל הוחלפו בשרוולים עשויים קירות של לוחות מתכת מחוררים. הבידוק כעת מבוצע בעמדות מרובות לזיהוי פנים והעברת כרטיס אלקטרוני לאישור המעבר. קצב המעבר השתפר והצפיפות בו בדרך כלל ירדה, אך חוסר כוח אדם ותקלות גורמות לתקופות של לחץ. עבודות הפיתוח וסלילת הכבישים טרם הושלמו, תנועת המכוניות והולכי הרגל מסוכנת, וזוהמה רבה בכל סביבת המחסום.
ב-2020 נבנה גשר ענק להולכי רגל מעל מעבר כלי הרכב שבו מגבלות ניידות קשות (מדרגות תלולות, מסלול ארוך ומפותל). הגישה הרגלית מן התחבורה הציבורית למחסום מכיוון צפון (כיוון רמאללה) אינה ברורה, וקרו מקרים של בני אדם, בעיקר בעלי מוגבלויות, שבטעות הגיעו אל מעבר כלי הרכב ונורו בידי החיילים במחסום.
בקיץ 2021 החלו עבודות לכביש כניסה חדש ומשוקע מקלנדיה שיוביל ישירות לכביש 443 לירושלים ולתל אביב. בד בבד נהרסו מסלולי שדה התעופה הישן עטרות והוכנו תשתיות למסוף אוטובוסים גדול.
(מעודכן לאוקטובר 2021)
https://www.youtube.com/watch?v=kNwIdXd0DLI
Tamar FleishmanFeb-27-2026קלנדיה: בדרך לתפילה
-