ריחן, יום ב’ 11.10.04, בוקר צופות: תמי ש’, חדווה ה’, צלילה פ’ (מדווחת) השעה 10.15 בבוקרכללית – תנועה דלילה ביותר.העבודות במקום נמשכות בקצב איטי. היום נצפתה יציקת בטון לאורך השבילים המוליכים לבניין הבידוק העתידי.מפקד המחסום, סג”מ א. מאד אדיב ושקט, וכך אף פקודיו. מסביר לנו בהרחבה את דרך עבודתו – לפי הספר, באדיבות.בצד המערבי – אין מעוכבים, אין מכוניות ממתינות. בצד המזרחי – מעט מכוניות ממתינות.נהגי ה”מוניות” בצד המערבי מחוסרי מעש.בצד המזרחי – יושבים כעשרה גברים מיואשים תושבי ברטעה, שעיבדו את חלקותיהם בצד המזרחי, ולא מתירים להם להעביר את שקי הזיתים שמסקו. השקים זרוקים בצידי הכביש. הם נדרשים לשפוך את תכולתם לתוך רכבם לבדיקה כתנאי מעבר.מונית שמגיעה ממזרח, עמוסה חבילות, מעוכבת במחסום: הנהג מבקש להעביר שני שקי סחורה (לא הצלחנו להבין מה היה בהם) ושק בגדים משומשים. מפקד המחסום לא מתיר זאת. נציג המתק טען בפנינו כי ידוע שאין מעבר סחורות במחסום הזה, ואם יתירו לו – אז כולם ירצו…ובכלל הוא זה שמעכב, ולמה האחרים צריכים לסבול את העיכוב…מקרה מרגש היה כשגבר כבן 70 מבקה אלגרביה, לבוש בהידור, עטור כפיה, שעון על מקל הליכה, הגיע למחסום מהמערב וביקש שיתירו לאישתו לעבור ממזרח. היא מג’נין, הם נישאו לפני כשנה, והיא חזרה מביקור בן יומיים אצל אימה החולה. לדבריו יש לה תסריך, וגם זימון ממשרד הפנים לקבלת אזרחות ישראלית. החייל שעיכב את האישה בקצה המזרחי של שרוול הבטון, ביקש מהגבר שימתין בצד, ופנה אלינו בשאלה אם יש בינינו דוברת ערבית. תמי ש. החלה לדבר עם האיש, שהפליא לענות בעברית צחה. מפקד המחסום ניגש, קרא לאישה להתקדם למערב, עיין בניירות ומסר שהפעם הוא מאשר לה לעבור, אך לידיעתם, בפעם הבאה שתרצה להיכנס לגדה – היא לא תוכל לחזור עם הניירות הללו, שאינם מספקים…הגבר הודה לו, ולנו, וביקש – וקיבל – מתמי ש. את הטלפון שלה. בערב הוא התקשר לביתה להודות לה על עזרתה.עזבנו לקראת 11.30 בתחושה של קרן אור קטנה, בתוך התסכול והכאב שבאיוולת האנושית הגורמת לסבל מיותר.