13.30 – 17.00

שיח' סעד, אבו דיס, מחסום הקונטיינר

מחסום שיח' סעד

הייתה הפעם מפקדת שאפשרה את כניסתנו באדיבות. השכונה נראית בכל פעם יותר שקטה ועזובה. כל החנויות שבכניסה, שעד לפני חודשים מספר עוד פעלו, סגורות ואטומות. אין כמעט אף אחד בכיכר הקטנה, הזבל, כרגיל, נערם לאורך הגדר ומעלה צחנה. מכוניות עומדות בשורה לאורך הכביש, חלקן מחכות לנוסע מזדמן המגיע ברגל דרך המחסום ומבקש הסעה בכמה פרוטות לחלק מרוחק של השכונה. מאחת המכוניות קרא לעברנו בחור צעיר שהתלונן על מצבו. יש לא אישה וילד והוא, בעל תעודת זהות ירוקה, מנוע שב"כ ואינו יכול לצאת לעבודה ולפרנס את משפחתו. לפני כחצי שנה פנה לשב"כ בשאלה על הסיבה למניעה והובטחה לו תשובה בטלפון, זו כמובן לא הגיעה עד היום. הצענו לו ליצור קשר עם סילביה. היות והשארנו את מספר הטלפון שלה במכונית שלנו שחנתה לא רחוק מהמחסום, ביקשנו שיחכה חמש דקות ונחזור. חזרנו אחרי פחות מחמש דקות, אך הבחור נעלם. לדברי חברו, שעדיין ישב במכונית, היה לו עניין דחוף ללכת אליו. השארנו את המספר של סילביה בידי החבר. הלוואי שהעניין הדחוף היה עניין חיובי. תמיד אנחנו שואלות את עצמנו האם הייאוש יוצר חוסר אונים כגון זה שהודגם לנו.

המשכנו לאורך הדרך האמריקאית עד לראס אל עמוד וצפינו בהמשך בניית ההרחבה של התנחלות מוסקוביץ. משם לכיוון אבו דיס. גם באבו דיס היה שקט במיוחד. בפשפש לא הייתה כל תנועה. לשאלתנו על העדר יוצאים ובאים, ענה החייל כי יש כאלה ואכן כמה דקות אחרי שהגענו, נכנס בחור אחד!

לא עצרנו במעבר הזיתים כי מניסיוננו בשבועות החולפים, גם כאן התנועה דלה מאד בשעות אחר הצהריים. נראה שנפח התנועה שבין שני חלקי העיר ירד מאד.

מחסום הקונטיינר
 
יש חידושים; הוקם מתחם צבאי על הגבעה שמשמאל (לבאים ממעלה אדומים) למעבר. הוא מוקף חומה ובלבו מגדל תצפית שדגל ישראל מתנופף עליו ל"תפארה".

מסיבה בלתי ברורה עמדו מכל אחד של צדי המחסום חמש מכוניות (כמעט כולן מוניות טרנזיט צהובות) שעוכבו ותעודות נוסעיהן נלקחו לבדיקה. לדברי הנוסעים שאיתם יכולנו לדבר, הם מעוכבים כבר למעלה מחצי שעה, היה גם מי שטען שזה שעה. כמה מהנוסעים ביקשו שנתערב לטובתם. לפני שהספקנו לחשוב אם ואיך ניתן לעזור להם, נשמעה השריקה המזמינה את הנהגים לקבל את תעודות נוסעיהם.

לאחר שהמוניות שוחררו הקטינו החיילים משום מה את הפתח שדרכו היו צריכות המכוניות לנסוע בדרכן לכיוון בית לחם. הם העמידו מתקן מתכת כך שהפתח היה צר מדי למשאיות ואלה היו צריכות לתמרן בסיבוב הלוך וחזור עד שיכלו לעבור, דבר שכמובן עיכב את התור. אחרי שעברו בדרך עילגת זו מספר משאיות הזיז אחד החיילים את המכשול והתנועה התנהלה באופן סביר למדי. פועלים שהגיעו ברגל מכיוון מעלה אדומים וניסו את מזלם לעבור לצדו השני של המחסום, נדרשו בתנועות ידיים ובקריאות גסות לעלות על מכוניות לצורך המעבר. עדיין לא ברור מה הסיבה לשינוי מדיניות זה. מרבית הפועלים ברכו אותנו בשלום שביטא שביעות רצון על נוכחותנו.

משמרת אופיינית ומתסכלת כרגיל.